לאביב

אביב, בוקר טוב (או שכבר צהריים..) ראיתי עכשיו שהחלטת להישאר! איזה יופי!!! שיהיה לך יום מצויין ושלא היו עוד ימים כמו אתמול :-) בי

היי, היו לי כבר ערבים יותר גרועים, והיו לי גם יותר טובים, אלה החיים מן נדנדה בין טוב לרע, אסור להתרגש מזה. תודה על העידוד והתמיכה. ספרי קצת מה קורה איתך עם בא לך ? מה שלומך ? איך את מתקדמת ? אביב.

הי אביב ! לקחתי אתנחתא מעבודה ונכנסתי לאינטרנט. אוף, העבודה הזאת מתישה אותי מכל הבחינות. אני מכורה לזה, לתשישות הזאת. מה שלומי? אני לא יודעת... יש ימים טובים ויש קשים, כמו שהיה לי בסוף שבוע שעבר. מהימים האלה, שאת לא יכולה לסבול את עצמך. מבחינה הפיזית, אני שונאת להרגיש את הגוף שלי, אני שוב אבדתי את השיפוט הנכון לגבי מצבי הגופני, ההרגשה של הגוף מזעזעת אותי. ת,אמת שכתבתי משהו באחד הימים. אני אצרף את זה כדי להסביר את עצמי יותר טוב. "איך זה שכל כך רע. התיעוב העצמי פשוט שואב אותי פנימה. אני מנסה בכל כוחי להבין את עצמי. מה באמת עושה אותי שמחה ומה באמת גורם לעצב. האם הרגשת ה"פרה" זה הביטוי שלי לעצב? אם הכל מסביב היה ממש ממש טוב, גם אז הייתי מרגישה את זה? האם הרזון הוא מביא האושר? אני יודעת שלא. להיות רזה זה לא בהכרח להיות מאושרת. הייתי עמוק בפנים, אני יודעת. אבל למה להיות מאושרת זה בהכרח גם להיות רזה? מה זה רזה מספיק? מספיק בשביל מי? ההרגשה היא שכולם מסביב רואים שהשמנתי בטירוף. אני יודעת שלא, בקושי חזרתי למימדים נורמליים, אבל בפנים בא לי לצעוק ולצרוח ולדפוק את הראש בקיר. הרגשת הגוף, למה זה כל כך מפריע? למה הרבה יותר כיף לי להרגיש את העצמות הבולטות שלי ולא את טיפת הבשר שגדל עליהם? אני מנסה להיזכר בתחושה – היה מפחיד לראות את עצמי נעלמת ועכשיו מפחיד הרבה יותר להיות כמו שאני עכשיו. מה עושים עם זה? איך מפתחים את האהבה כלפי הגוף, כלפי עצמי. כן, יש לי מן הפרדה מהגוף שלי. קשה לי לקבל אותו כחלק בלתי נפרד מהקיום שלי. אני יודעת שיש אנשים שמסתכלים עלי ומקנאים – בחורה מוצלחת, יפה, רזה. הם כל כך לא יודעים מה עובר לי שם בפנים, אולי בגלל זה כשנראיתי כמו שלד מהלך היתה לי הזדמנות לשדר החוצה שלא הכל בסדר ולא הכל טוב. עדיין לא הבנתי למה הייתי כל כך זקוקה לזה. די פתאטי, לא?....." טוב, אם שרדת והגעת לסוף... :-) אני יודעת שכל ההתעסקות היא פשוט נסיון לברוח - מהגעגועים לאמא, מהחוסר תקשורת עם אבא. בעקבות כל מוות במשפחה פיתחתי מן "חסינות" - אני פשוט לפעמים מעדיפה להתרחק, "לקבור" בראש את מי שעדיין חי, אני יודעת שזה לא עוזר ואין התחסנות בפני המוות, אז למה כל כך קשה לי להרים טלפון לאבא שלי ולהגיד שאני אוהבת אותו? או לבוא לבקר אותו יותר? נהייתי פשוט בן אדם קר. אני כל כך מפחת להפגע שפשוט פוגעת בעצמי לפני. טוב, גם ככה כתבתי הרבה יותר מדי :-) בי בינתיים.