הפרידה מתקרבת ואני נגמרת

זה מגיע. כבר יש תאריך, וגם הוא קרוב קרוב... היא אמרה לי משהו שזיעזע אותי נורא בפגישה האחרונה. ושוב- זה נאמר בלי שרצתה לומר. אז איך זה? היא טוענת "שלא הייתה לה ברירה אלא להגיד לי.. ושאולי זאת שוב טעות, אבל שאני "מדביקה" אותה לקיר.. ולשקר היא לא רוצה, אז- זה מה שיוצא בסוף". אסביר מעט: ברגע שנכנסתי, הבחנתי שהיא שונה מהרגיל.ממש. היא התחילה את הפגישה "רגיל". אבל אני לא זרמתי. וכשהיא שאלה לפשר התנהגותי, אמרתי לה שהיא שונה. לא אפרט יותר-כדי לא לחשוף פרטים. רק תיארתי לה מה שונה בה.ומסתבר שחשתי נכון. ואז היא פתאום אמרה - בקושי רב בקול שבור, משהו עצוב נורא. שהיא הייתה במקום נורא היום, וחזרה.. ושחשבה עלי שם. הייתי מעט בהלם.מצד אחד- הבנתי שזה לא קשור אלי ישירות.איך שהיא. ושפשוט היה לה יום נורא קשה ועצוב. אבל מצד שני- זה שהיא חשבה שם עלי... במקום ההוא.. הלוואי ויכולתי לכתוב כאן מה זה בדיוק. אבל אני לא יכולה. היא אמרה שראתה עוד מטופלים לפני, ואפאחד לא שם לב כמוני, ואפאחד גם לא שאל.שאני היחידה שהיא אמרה לה. וזה (שוב) לא דבר טוב. שיש לי מעין רגישות מיוחדת שהיא כשרון ומתנה, אבל גם סוג של קללה..ושזה גורם לה להרגיש איתי לפעמים שאני לא משאירה לה חמצן. בכל אופן, היא נעלמת לי מול העיניים. היא כבר פשוט לא מסוגלת יותר. היא עייפה. ההריון... הכח נגמר. היא מנסה למצוא לי את המחליפה יחד איתי.. היא אמרה שכן נורא קשה לה איתי. אבל שהיא כן רוצה להמשיך לנסות כשתשוב. ושזה פשוט מתסכל אותה נורא שכל מה שהיא מנסה לא עוזר כדי שאאמין לה שהיא לא עוזבת אותי, ורוצה להמשיך לעזור לי. רק שיש לי כמו "תקליט או מנטרה תקועה בראש" שלא מאפשרת לה.. ושאני גם לא נותנת לה את מרחב הפעולה שהיא זקוקה לו.. ואני ? מה אני יכולה לעשות שככה הרגשתי אותה? שאני רואה עליה שמשהו לא בסדר, ושזה מציק לי. ושאני לא יכולה שלא לשאול אם ברור לי שקרה משהו. כי במיוחד לאור המצב המורכב והקשה ביננו בתקופה האחרונה, ישר אני תוהה האם זה קשור אלי? אולי עשיתי משהו? אמרתי לה שהיא לא הייתה חייבת לספר לי בדיוק מה קרה. אלא רק להבהיר לי שאכן קרה משהו עצוב או יום קשה, אבל שזה לא קשור אלי. שזאת בחירה שלה...שבתוך פגישה, המרחב הוא גם שלי. למה אני צריכה לחוש אשמה על זה שצדקתי במה שהרגשתי ממנה? אני כל כך עצובה. אני דואגת. גם לעצמי. אבל גם לה. אני רואה אותה.היא כבר לא מסוגלת יותר.ואני מרגישה אשמה. כמה קשה לי להפרד ממנה. גם אם זה אכן יהיה רק זמני. כמו שאומרים- וזו לא קלישאה. זאת אמת: " משהו ממני ילך איתה"