נפגשנו בסוף...

הייתה פגישה בסוף עוד אחת כי ביקשתי להראות את הצד השני..הפוחד, החושש להשאר לבד, היתום..רציתי לבכות לה ובכיתי...קצת שחרר אותי מהמתח הזה...ועכשיו מחכה בשקט ליום ראשון האחרון לאחר שנתיים וכמעט ארבעה חודשים......וואו......כמובן שאספר עליה..הפגישה האחרונה...תאחל לי בהצלחה...

יופי שנפגשתם חשוב שתסיימו בהרגשה שאמרת ועשית כל מה שרצית

..ושוב..אני ערה להתכווצויות בבטן שאני חשה למקרא דברייך.. זה באמת סוג של מוות.. יתמות.. ובכל זאת ,מיכל, כל כך מרשים לראות איך את נותנת מקום מכובד גם לבוגרת וגם לקטנה שכל כך נזקקת.. שומעים את הדיבור של כל אחת מהן , את הנסיון "להחזיק בסינר של אמא" ,הרצון לפרוש כנפיים ולעוף, הכאב, התקווה ,החשש ומעל הכל את האומץ והכוחות הנפשיים.. האומץ והכוח שאת מאפשרת לעצמך את התהליך הכל כך קשה הזה של פרידה...את בחרת שלא לברוח מהתהליך הקשה הזה. את חווה אותו על כל החלקים שבך ומכלול הרגשות שמתלווים לכך.. שאפו עלייך !!!! היום ,כשנפגשתי עם אמא צביה, שכבתי על הספה ונכנסתי למצב הזה שקורה לי המון אצלה..זה כזה משהו שאי אפשר לתאר במילים .. זה כזה... ??? אי אפשר לתאר את זה.. בכל אופן כשכזה כאילו חזרתי לחדר , ראיתי ממולי את עץ האהבה(זה שקניתי ליום ההולדת המשותפת שלנו לפני שנה) והעץ פורח כל כך יפה, הוא גדל וכמעט ממלא את כל השולחן שלה, הוא צמח גם לגובה..והוא כל כך ירוק ,רואים שממש טוב לו אצלה :) בקיצור,כשראיתי את עץ האהבה נזכרתי בך ובמתנה שנתת למטפלת שלך..ושיתפתי את אמא צביה במתנה הזו של עץ האהבה והפייה שנמצאת.. חיבוק-במבי. אודי, כתבתי למיכל, זה כל כך קשה.. זה בלתי נסבל מה שמרגיש לי עם הפרידה הזו.. היא מצליחה לעורר אצלי כל מיני שדים.. תגיד לי משהו ,אודי, בבקשה...משהו.. זה מרגיש זוועה.. אודי, בבקשה..משהו.. שלך-במבי.

שיתפת את אמא צביה..במשהו שעזרת לי בו, מקסים בעניי!!אני אפילו מודה לך ששתפת אותה... תודה, איך את רואה את האומץ שבי, ממש כמו המטפלת המקסימה שלי:) והיא תמיד תשאר שלי...אף אחד לא יקח את מה שיש בנינו, זה ישאר לתמיד...(הייתי חייבת לומר זאת לעצמי) איזה כיף שהעץ התפתח, אני פחדתי לקנות עץ אהבה כזה..קניתי עץ אחר שנשאר ירוק תמיד כלומר לא אמיתי...עץ משאלות קוראים לו...בכל אופן קשה לי מאוד מאוד..רוצה להציף אותה בעוד ועוד מילים...עד שנפרד לגמרי...להרגיש קרובה ממש...ומצד שני אני צריכה לשמור על שקט כזה עד הפגישה...אמביוולנטית כבר אמרנו? כן, לא קל אבל אשתדל לראות את מה שיש מהקשר ומה שישאר ולא למחוק אותו לעולם מהזיכרון..זאת מטרתי כרגע...מתחשק לי להביא דף ריק ולרשום את כל מה שהיא תגיד לי בפגישה כדי לא לשכוח, אולי אעשה זאת...מצטערת אם פגעתי בנקודות רגישות וערערתי לך את הביטחון..מקווה שהחלטת להישאר איתה בכל מצב כספי שהוא...זה חשוב..עדיין אתן לא נפרדות...חיבוק אוהב, מיכל

ושוב..אני ערה להתכווצויות בבטן שאני חשה למקרא דברייך.. זה באמת סוג של מוות.. יתמות.. ובכל זאת ,מיכל, כל כך מרשים לראות איך את נותנת מקום מכובד גם לבוגרת וגם לקטנה שכל כך נזקקת.. שומעים את הדיבור של כל אחת מהן , את הנסיון "להחזיק בסינר של אמא" ,הרצון לפרוש כנפיים ולעוף, הכאב, התקווה ,החשש ומעל הכל את האומץ והכוחות הנפשיים.. האומץ והכוח שאת מאפשרת לעצמך את התהליך הכל כך קשה הזה של פרידה...את בחרת שלא לברוח מהתהליך הקשה הזה. את חווה אותו על כל החלקים שבך ומכלול הרגשות שמתלווים לכך.. שאפו עלייך !!!! היום ,כשנפגשתי עם אמא צביה, שכבתי על הספה ונכנסתי למצב הזה שקורה לי המון אצלה..זה כזה משהו שאי אפשר לתאר במילים .. זה כזה... ??? אי אפשר לתאר את זה.. בכל אופן כשכזה כאילו חזרתי לחדר , ראיתי ממולי את עץ האהבה(זה שקניתי ליום ההולדת המשותפת שלנו לפני שנה) והעץ פורח כל כך יפה, הוא גדל וכמעט ממלא את כל השולחן שלה, הוא צמח גם לגובה..והוא כל כך ירוק ,רואים שממש טוב לו אצלה :) בקיצור,כשראיתי את עץ האהבה נזכרתי בך ובמתנה שנתת למטפלת שלך..ושיתפתי את אמא צביה במתנה הזו של עץ האהבה והפייה שנמצאת.. חיבוק-במבי. אודי, כתבתי למיכל, זה כל כך קשה.. זה בלתי נסבל מה שמרגיש לי עם הפרידה הזו.. היא מצליחה לעורר אצלי כל מיני שדים.. תגיד לי משהו ,אודי, בבקשה...משהו.. זה מרגיש זוועה.. אודי, בבקשה..משהו.. שלך-במבי.

מיכל יקרה. לידך בשקט. שולחת לך ברכת דרך צלחה וגם משהו לקטנה ולגדולה שבך- http://www.youtube.com/watch?v=lzkJI07KGXE