מה קורה לי?

אודי, אני יודעת שאתה ענית כבר המון פעמים תשובות בסגנון הזה. אבל באמת.... אני לא מהינב מה קורה לי! זה נורמלי שאני חושבת על הפסיכולוגית שלי כל כך הרבה? אנחנו נפגשות עכשיו פעמיים בשבוע, כי בתקופה הזו קצת קשה לי. תוך כדי טיפול הציפו אותי זכרונות ורגשות מהתעללות מינית שעברתי מאנשים מאוד קרובים אלי, ואני מרגישה די אבודה. למרות כך מתפקדת במאה אחוז (טוב, כמעט...) בבית, בעבודה בלימודים. הכל. אבל היא אמרה ש"אנחנו צריכות להיות עכשיו יותר ביחד" הכל בלאגן לי בראש. אולי זה לא קרה? איך אני יכולה לדעת אם הזכורנות האלו הם לא ביעותים של חלומות ובאמת מציאות שהיתה? הכל צף לי מגורם חיצוני שהעלה לי את זה. אבל אולי זה לא נכון? יש דרך אמינה יותר לבדוק את זה? (זה קרה בגיל צעיר מאוד) ועכשיו אני מרגישה ממש תלות בה. וחושבת עליה המון. על הצורך שלי בקרבה שלה, בהכלה. באהבה... כאילו אני ילדה קטנה וחסרת אונים. אלו תחושות קשות וחדשות לי, וקשה לי איתן. מתי זה עובר? כמה זמן לוקח להתאושש? האם יום אחד לא ארגיש כל כך צריכה ונזקקת לדמות כמוה? למה אני כל הזמן מרגישה שאני רוצה לבכות, ולא יודעת למה. כשאני שומעת או קרואת על אסונות, אני לא באמת רוצה שיקרו לי.. ח"ו. אבל כן יש איזה רצון פנימי להיות באיזה "אסון" ולצאת ממנו - כאילו רק כך אני אצליח להשתחרר ולהיות שמחה. אני לא מזוכיסטית! אבל כן יש בי רצון לסבול -כדי לבכות. כדי להרגיש את הסבל. אני לא יודעת למה.. כאילו שזה המקום הטבעי והאמיתי שלי... טוב, נסחפתי קצת בכתיבה וגלשתי לכמה דברים. זה בגלל שאני נסערת כבר כמה שבועות, ואין לי מנוחה. לא יודעת מה קורה לי. אולי אתה, אודי, תצליח לעשות לי קצת סדר בלב? בראש? בחיים? האם יש איזה קרא/ת שגם חווים חוויות דומות לשלי?