פשוט.

הי אודי. "החלטתי" ללכת לטיפול. ואני כותבת במרכאות מכיוון... שמיד אחרי שהחלטתי, שבו ותקפו אותי הספקות . התחושה שאולי בעצם אין לי בשביל מה ללכת. לא שאני חושבת שמלכתחילה לא הייתה לי שום סיבה, אלא שבתקופות שבהן אני מרגישה יותר טוב, קצת קשה להרגיש אותה .וללכת לטיפול – בשבילי, זה כמו לצלול לתוך בור, שאני תוהה אם נכון לעשות את זה או שאני מכניסה את עצמי למשהו שאולי אני כבר בדרך לצאת ממנו. וזה גם... להפוך למוחשי משהו שהוא כבר המון זמן חי רק בתוך הראש שלי .. פתאום כשדיברתי אפילו רק מעט על זה ועל המחשבה ללכת לטיפול... זה כל כך השתנה לי, כשביטאתי את זה בקול... התחושות כאילו נעלמו ואלו היו מילים ריקות... (אני מקווה שזה מובן מה שאני אומרת כאן...) אנסה לתת קצת יותר רקע... וזה אולי יהיה בשבילי גם אימון כי שאלתי את עצמי פתאום...מה אומר בפגישה הראשונה, פתאום הרגיש לי שאין לי שום דבר לומר. (זה כמובן ממש חלקי.)אפשר להגיד פחות או יותר שהנושא הכללי הוא חוסר ביטחון עצמי. אני מרגישה שזה משהו שמלווה אותי כבר הרבה שנים, (או אולי מאז ומעולם.) אפשר לדבר על השלכות "רגילות" יותר של הנושא, אך לאורך השנים הצטרפו גם כל מיני 'תופעות' שהן יותר חריגות (בעיניי). הבולטת שבהם היא הנטייה לאנשים סמכותיים, אחראים עליי, הרצון שהם יאהבו אותי, יעריכו אותי– וירחמו עליי. זה משהו שמלווה אותי לאורך כמה שנים בצורה כזו או אחרת, כלפי אדם זה או אחר. בהמשך נוספה גם תופעה של דמיונות – אני נוטה לדמיין בראש כל מיני סיטואציות שבהן למשל - קורה לי משהו רע, ואדם מסוים נמצא שם, ורואה אותי במצב הזה , ומרחם עליי, או מעריך אותי, את ההתמודדות שלי, וכו'. אני לפעמים שוקעת בדמיונות האלו . כאילו נמשכת לשם מתוך המציאות. קשה לי עם קשרים חברתיים – לוקח לי תמיד הרבה זמן עד שנוצרים קשרים במקומות חדשים , אני נמנעת הרבה פעמים מלדבר מתוך מבוכה, וכל הזמן כל הזמן מרגישה שמסתכלים עליי, חושבת מה חושבים עליי... ואני מרגישה כאילו הרבה קשרים שלי עם אנשים שחשובים לי נכשלו ואני לא מצליחה לתקן את זה. אני מרגישה לאחרונה כאילו אני משעממת, אין לי מה לומר על שום דבר.. אני נמנעת לפעמים מלעשות כל מיני דברים בגלל חששות, ונמנעת מלנסות דברים חדשים כי אני חושבת שלא אצליח... כאילו כל הזמן מכווצת וחוששת במקום להיות רגועה רפויה זורמת... מצד שני ... בתקופה האחרונה אני מרגישה קצת יותר טוב וזה קצת מבלבל, לפעמים לחוות את זה כל כך באינטנסיביות ולפעמים כמעט ולא. יש בי צד שהוא ממש לא כזה, אנשים שאני מרגישה בנוח איתם וגם לפעמים מרגישה יותר בנוח באופן כללי, עושה דברים, מרגישה סיפוק... ועכשיו אני קצת בתקופה כזו. אז פתאום לחשוב עכשיו על טיפול זה נראה לי קצת הזוי, לא שייך, מה אני יגיד בכלל וגם אולי לא צריך... אני חוזרת למה שכתבתי באחת ההודעות שלי שזה כאילו שיש שתי אני. כי זה ממש כך יש את האני המתפקדת המתקדמת העושה דברים ומרוצה ויש בתוכה לפעמים מין משהו אחר...ונגיד עכשיו כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי אז משהו בי מתנגד לא זה לא אני באמת. אבל זה כן קצת אני... בקיצור...זהו, אני מקווה שלמרות שזה ארוך... תוכל להתייחס לחלק מהנקודות שהעליתי... להגיד לי מה אתה שומע מזה..או משהו.. זה חשוב לי. (אני לא רוצה שתחרוץ את גורלי.. גם כשכתבתי את זה לא התכוונתי לזה באמת.. ) (אם מישהו מהמשתתפים פה בפורום.. יש לו משהו לומר לי, מניסיון אישי בטיפול או משהו כזה.. או סתם מחשבה.. אולי זה יעזור) בשבילי להעלות את ההודעה הזאת עכשיו...זה כאילו להתפשט כאן. והרבה סיכויים שאתחרט על כך אחר כך. אבל. עייפתי מללכת מסביב. תודה רבה..