הפלגה ללא יעד

אני מתקרב לגיל 30 ואני לא מוצא את הרצון לצאת ללמוד או לעבוד אם לעבוד אלה תמיד עבודות קשות ובשכר נמוך איבדתי את זה. . . כי אני אישה בגוף של גבר ומה שלא אעשה אני אשאר כזה גם אם אלמד גם אם אעבוד אני כאילו לא חי יותר במרוץ החיים למען האמת הייתי מעדיף לצאת מהמרוץ הזה הייתי רוצה למות מכיוון שאין לי דרך, אני לא מכיר קוקטיל כדורים שאם אבלע אלך לישון ולא אקום אז אני כאילו נגרר, כמו משקולת ונתל על אחרים, על ההורים שלי ואני לא יודע מה לעשות יותר

אני מצליח למצוא. . . סיבה לחיות לא תקווה תמיד לפעמים אני לוקח את הבעיות הלא פתירות שיש לי פה בעולם ואני כאילו מניח אותם בתוך תיבה אומר לעצמי שאני לא מסכים איתם אבל אין לי כרגע איך לשנות אותם ואני צריך להמשיך הלאה. . . הנקודה היא שהתאהבתי ברעיון ההתאבדות גם מפני שאני ללא קשר בדיוק. . . אז אולי אני נמצא בבלבלות של חובר בתשומת לב או בדידות כלשהי ומחסור בהצבת יעדים לכיבושים אבל בעיקר שאני לא מאמין יותר בלהסתובב ולהסתובב בעולם כזה כאילו יותר טוב להשמיד את עצמי, בתקווה שתיהיה לי נקודת פתחיה יותר טובה בגילגול הבא, או שלא יהיה גילגול אבל יהיה לי נחת בעולם הבא. איש לא חזר משם להגיד מה יש שם זה מקשה על ההחלטה ועוד יותר על הביצוע של ההתאבדות אבל עוד יותר אירוני שכולם גם ככה ימותו , אז מה זה משנה אם אתאבד ואצא מכאן כבר עכשיו אם בין כה וכה אצא מכאן בסופו של דבר? למה שלא לקחת איזה כדור כלשהו לשכב לישון