רגשות

שלום אודי, אני נמצאת בטיפול מספר שנים אצל מטפל נפלא ומוערך. הקשר הטיפולי מייד בתחילתו היה מצויין, השיחות זרמו והרגשתי לראשונה בחיי מובנת, רצויה, מקובלת. הצלחתי לסיים תואר ראשון, כמעט שני, ללדת שני ילדים ולחיות, במלוא מובן המילה. חמש שנים של טיפול ופריחה אישית שלא הייתה מתאפשרת אלמלא הטיפול. כבר בתחילתו, הרגשנו המטפל ואני שהשעה השבועית אינה מספיקה ושנינו רצינו מאוד בהרחבה של המסגרת, התחלנו להסתמס אחת ליום, פעמיים ביום, לשלב גם שיחת טלפון ובהדרגה נושאי השיחה הטיפוליים פחתו ותחת המעטה והמסגרת הטיפולית התפתח קשר בין שני אנשים כמעט באותו גיל, לשנינו ילדים באותו הגיל, שעוברים את אותם תהליכי גדילה, השתלבות בגן, גמילה מחיתולים, כך שנושאי השיחה היו מאוד משותפים לשנינו. בוודאי שאחת לכמה זמן עלתה מחשבה של האם זה עדיין טיפול? האם זה קשר חברי? האם השיתוף ההדדי בחיי היומיום, מדי יום, הפך אותנו למשהו אחר מאשר מטפל ומטופלת? או משהו נוסף? שנינו נשואים, באושר יחסי, אך ללא ספק נרקם בינינו קשר רגשי שמהווה מקור גדול לאושר עבורי וגם עבורו למרות שבשל המסגרת הטיפולית שאנו נמצאים בה הוא כמובן פחות פתוח ופחות מדבר על רגשותיו, תחושותיו וכו'. חשוב לציין כי כמובן לא היה בינינו דבר האסור מבחינה אתית ובהיותו פסיכולוג קליני בכיר הוא גם לא יאפשר לדבר לקרות וכמובן שגם אני לא, בגללי אך גם בכדי לשמור עליו. לאחרונה, עולות אצל שנינו במקביל מחשבות על פרידה, בעיקר על רקע המעורבות הרגשית הגדולה והוא אף שיתף אותי בתחושות שעולות בו ובכך שאני תופסת חלק נכבד ממחשבותיו וברור לו כי הדבר אינו תקין. בוודאי שהעניין הדדי וגם אני חושבת עליו הרבה, אנו בקשר באמצעות אס.אם.אס מספר פעמים ביום, נפגשים אחת לשבוע, לפעמים הפגישות הן פשוט שתיקה אחת ארוכה, לפעמים שעה של צחוק ובדיחות והנאה כשבסופן ציפייה לשבוע הבא. אני לא יודעת למה אני כותבת, אין לי שאלה ספציפית, רק עצבות גדולה מהמחשבה שצריך להיפרד דווקא בשל קירבה גדולה ולא בשל התרחקות. איך מתמודדים עם זה? תודה, אורלי