כאב

כל כך הרבה ממנו... כל-כך הרבה. על מה שהיה ואיננו, על מה שיכול היה להיות, על הרצון להיות הבת האמיתית ועל האשמה מול ההורים הביולוגיים.. על הריקנות שתמיד נמצאת שם וכלום לא ממלא אותה.... על הגוף, שפיתח מחלה שבה הוא תוקף את עצמו, הוא מטופל עכשיו, ואני עדיין מרגישה את הכאב שלו מולי- כאילו היינו ישויות נפרדות. כל-כך כואב לו, לגוף הזה עד שהוא אינו יכול לשאת יותר, וכל כאב עדיף.. על הרצון הזה לבכות ועל החסימה הזאת שלא מאפשרת, על העצב העמוק, העמוק להחריד..על הפחד מהכל.. מזוגיות, מילדים, מהמשך... על ההצלחות שאינן ממלאות דבר זולת מלמולי הערצה שקריים סביבי כאילו הם האמת.. על הכדור שאני לוקחת שניתן לי באהבה ודאגה על ידי הרופא שלי ואני מרגישה כמה רע.. כדור אמור לשכך את הכאב הזה.. על הכתפיים הקטנות,שמצטמקות עם השנים הכמהות לחיבוק חם.. כמה כאב... כמה אני צריכה ללכת בעיוורן ולסמוך שזוהי הדרך.. על הרצון למות לא כדי למות-אלא כדי להפסיק את הסבל ועל הפחד... שכלום לא יימלא אותי לעולם. על הסבלנות הנדרשת ממני.. על ה"פחד משעות מתות" כדי לא לחשוב.. לעבוד , ללמוד, לסחוט את כוחותייי עד לקצה. העיקר לא לחיות... באמת. אני כל-כך רוצה חיבוק חם, אלוהים... מרגישה אשמה כל-כך. למה אני כואבת ככה? מתי זה יעבור? אני מאתאמצת בכל הכח, באמת. ואפילו הכדורים של המחלה הגופנית מתישים ומעייפים , אני קמה ונלחמת. כמה עצב, אלוהים... אולי אני כותבת אליו אודי, ולא לך. אולי אני רוצה לספר לו כמה.. לבקש שייראה כמה דמעות יש בי, אצורות. לבקש ממנו, שיישלח ליטוף משמיים. אני יודעת שלפעמים אני לא בסדר, שאני אשמה בהמון, אבל אני זקוקה לליטוף, לערסול כזה שיחמם לי מעט את הדרך. אני קופאת כאן מקור. אתה חושב שאלוהים שומע?

אני מאמינה שאלוהים שומע ויעזור לך למצוא את השקט והליטוף המתאים... אני מאמינה שתפילות עוזרות, לי הן עוזרות...תבקשי ממנו אל תפחדי לבקש, תבכי לו, הוא שומע...איתך בכאבך שנשמע כל כך כמהה לנחמה, שולחת לך חיבוק וליטוף רך ונעים, מערסל ומחמם....מיכ