אז באיזו דרך הולכים הרגשות?

תמיד עקום? אני כותבת ומנסה למצוא קצת מרפא. זה כנראה לא פשוט עבורי בימים האחרונים. אני בטיפול בערך 9 חודשים. היו לנו קשיים לא מעטים בהתחלה וגם בהמשך. הרגשה שלי של להיות לא מובנת, כעס על התגובות של המטפל שלי, חוסר-אונים, חולשה, אכזבה, רצון להתקרב, אך גם רצון להרגיש יכולה לבד, זיוף, ורגעים של קרבה. מנעד רחב מאוד של רגשות שהשתולל בי כל התקופה הזו. אך תמיד היה הרגש הכי דומיננטי שאני רוצה לעזוב. ברגעים של אכזבה וכעס - רציתי לעזוב, כי הרגשתי שהוא לא מבין אותי בכלל, שהתקשורת שלנו כל-כך גרועה ששום דבר לא יגשר עליה וחבל על זמני (והיה לי למה להשוות). ברגעים של קרבה - הרגשתי שהם חומקים ממני, או שהרגשתי שהם פשוט זיוף. היו רגעים שהאמנתי להם, אך הם היו מעטים כל-כך בתוך ים הדברים האחרים, והרגשתי שהם לא מספיקים לי. החלטתי לעזוב. חודשיים שלמים ניסתי להגיד את זה בקול וברצינות, ולא הצלחתי. לא יצא לי קול מהפה. המקסימום שהצלחתי לומר הוא שאני חושבת אולי לעזוב בעוד כמה שבועות, אך זה נאמר באופן לא מחייב, בקלילות, במשפטים שנשמעים כמחשבה שעוברת בראש, אך לא תתממש. כך שידעתי את זה בידיעה בלב, אך עדיין לא הצלחתי להחליט מתי. אחרי כמה שבועות קרה גם מקרה מסויים שלא קשור ישירות לטיפול, ובעקבותיו הסתכלתי על הטיפול שלי וחשבתי: "אנחנו כל-כך רחוקים, הגיע הזמן לסיים...". זה היה ה"מסמר האחרון", והרגשתי שאני חייבת לעשות את זה. בחרתי תאריך מסויים בראש, וקיוותי שעד אז אצליח לומר את זה, לעצמי בעיקר כנראה, אך גם לו. במקביל, באופן שקשור בעיקר למטפל שלי, הטיפול שלי התחיל לעלות על דרך המלך. הרגשתי שטוב לי הרבה יותר בו, שהמטפל שלי יותר איתי. אך למרות זאת הרגשתי שאני חייבת לממש את העזיבה הזו. לא מובן לי למה. דיברנו על זה בפגישה האחרונה, על השיפור, ועל זה שלמרות זאת אני עוזבת. והסתבר לי שכפי שחשבתי הוא לגמרי התכוונן לקראתי במעשים ובדיבורים בתקופה האחרונה, והדבר הזה הוא שאיפשר משהו הרבה יותר טוב בינינו. תהיתי אם זה שדווקא כשמתחיל להיות טוב, אני עוזבת מפחד. אך נראה לי שזה לא כך. אלא שבגלל מה שהיה פעם אני עוזבת. עברו רק כמה ימים מהעזיבה שלי. קשה לי מאוד, יותר מידי אפילו. גם התחושות האלה שאם אחזור בעתיד, אחזור שוב למקום ההתחלתי והמרוחק שהיינו בו בהתחלה, החשש (הטיפשי, אני יודעת) שפתאום הוא לא יוכל לקבל אותי חזרה כי לא יהיה לו מקום או כי הוא לא ירצה (פתאום הוא יגלה כמה אני מטופלת קשה, וכמה קל בלעדי :-)) ועוד כל מיני הרגשות שאני יודעת שהן לא נכונות, אך מאוד קשה לי לדחות אותן לבד. וגם ההרגשה שאני לא מצליחה להבין את עצמי אפילו לא בקצת. הכי שבעולם רוצה לחזור, אך הכי מפחדת שהתחושות האלו הקשות של: "רק לעזוב" יחזרו שוב ושוב... ששוב ארגיש שאני רוצה לעזוב, וכשאעזוב ארצה לחזור. מצד אחד, לפעמים ברור לי שאני חייבת לתת לעצמי הרבה זמן להיות בתחושה הזו, של הכאב של משהו שאני גורמת לעצמי לפספס, כדי שבעתיד לא יקרה לי שוב בכזו עוצמה שתגרום לי לעזוב. מצד שני, זהו המזוכיזם בהתגלמותו. אודי, אשמח לעזרתך...

אודי, תודה על תגובתך. כנראה שברגעי הריסוק האלה - אני זקוקה לתגובה ולמישהו שישמע אותי יותר מתמיד. אני מבולבלת כל-כך. מצד אחד, אני מרגישה שזה יהיה גדול אם אצליח להישאר במקום הזה של הפרידה כמה שבועות. שזה יעזור לי בעתיד בטיפול, שאוכל להיכנס לתלות הזו, כי פעם יכלתי גם להתנתק... וגם, כי אני מרגישה שאם כבר להקשיב להרגשה - אז עד הסוף. (אחת הסיבות שהמטפל שלי חשב בסוף שאולי באמת אני צריכה לעזוב - כי הטיפול שלי התמקד כרגע בעיקר בלתת מקום לעצמי ולתחושות שלי, והוא טען שאם אני מרגישה כל-כך חזק כזו תחושה -אז אולי אני חייבת לממש אותה, כדי להיות יכולה בסוף לחזור או לא לחזור. ולממש בלי להתנצל, בלי להרגיש חוסר נעימות ממנו, ובלי להרגיש רע על ההתראה הקצרה). מצד שני, אני מרגישה... כאילו חתכתי בבשר החי. לא כמטאפורה. הלב שלי מדמם. וקשה לי. מאוד. לא חשבתי שכך יהיה. והפחד הגדול הוא, שאני סתם עושה רע לעצמי בזה. שאין בכך שום תועלת. ושכל יום שעובר - אני מגדילה את ההרס. שהמרחק הרגשי בינינו גדל. ושהכל סתם מלחמות אגו שלי. ושכדאי לחזור. אני לא יודעת מה לעשות... וגם לא יודעת מה בעצם אני מבקשת ממך. כל כך אבודה בסבך הרגשות שלי שכל שניה צועקים משהו אחר. לבקש פיתרון קונקרטי - אני מעריכה שלא אקבל (פסיכולוג או לא? ;-), אך אולי כיוון, או רעיון... למי להקשיב? לא יודעת מי נגד מי. ויש לי גם שאלה, אולי טיפשית, אך מטרידה אותי: כמטפל, כשמטופלים עוזבים, המטפלים משאירים להם מקום בלב? נכונות לקבל חזרה כמו שהיה פעם? קשה לי לחשוב על משהו שננעל. ואולי זו הנקודה.