נכון אודי

זו כמעט פעם ראשונה בחיים שאני מרגישה גם געגוע ולא כאב. משחזרת שוב ושוב ושוב רגעים טובים ולפעמים נמלאת כאב עצום עד שאני מדמיינת את המוות שלי ונעצבת לחשוב שאולי אין מוצא שרק המוות יביא סוף לכאב. לפחות הבנתי שאני לא רוצה למות. אני פשוט רוצה להפסיק לסבול ועד כה החיים שלי היו רצופי סבל רגשי קשה. הגעגוע מכאיב אבל מנחם באותו הזמן. זה מוזר... ואני גם לא נרדמת בלילות. אתה יודע אודי- יש לי שני מצבים של ביטוי אישיות. ליאור שישנה בלילה הקודם היטב ואז היא סבלנית, חייכנית ובעלת אורח רוח וליאור שלא ישנה כלל או רק נימנמה ואז יש לה פרצי זעם, כעס אימים , חוסר חשק יאוד. אני מניחה שלא ה-כ-ל מורכב רק מזה אבל הגעתי למסקנה הזו אחרי שבעצת רופא המשפחה נטלתי כדור שינה כמה פעמים והימים שלמחרת חלפו בשפיות. זה בלתי נסבל העייפות הזו. מותשת במרבית הזמן ואז הכל נהיה עצום אף יותר. מה דעתך אודי? יש היגיון בדבריי? נ.ב החלטתי לא לחזור לבנתיים מהנסיעה שלי. אין לי כח לשאת עוד כאבים. והגעגוע... צדק מי שאמר-רחוק מהעין רחוק מהלב...