אודי

לא מבולבלת, אבודה. כאוס. הכל מוצף ומציף וטורף ומטריף ומטונף ומטנף ומול הרוגע והשקט שלו-של האיש שאמור להכיל -משהו בי יותר משתולל ולא מצליח לארגן את עצמו. מרגישה בושה ותסכול ובלבול ואולי כעס ורצון לברוח ממנו ולא לחזור. כאילו הוא מסתכל עלי כמו על ילד קטן בהתקף זעם ומחכה שארגע בעצמי. אוףףףףף. משתגעת. נראה לי שלא ממש כדאי להציע לי חבלים כרגע...