להרגיש שונה, תמיד.

שלום תחילה אציין שאני סובלת ממספר הפרעות, המשפיעות ביותר על חיי הן חרדה חברתית, חרדה בלתי מוגדרת ודיכאון. אני בת 27, מטופלת בויפאקס כבר שנים. עברתי טיפול שנים רבות ולפני כשנה וחצי הפסקתי, עקב חוסר יכולת לממן טיפול קבוע. במשך הזמן שאינני בטיפול (בעצם, גם במשך הטיפול) עברתי, כמו כל אדם שסובל מהפרעות כאלה ואחרות, תקופות של ירידות משמעותיות.. נלחמתי וקמתי והמשכתי את חיי. לאחרונה אני חשה תחושות שלא כל כך הרגשתי בעבר. הפכתי למאוד מאוד רגישה ומיואשת. יש לציין שאני אדם מאוד מאוד חזק, התגברתי על הפרעות באופן כמעט מושלם, יש בי מודעות גדולה לפחדים שלי וכמובן שיש בי את היכולת לעשות את ההפרדה. ניצחתי בכוחות עצמי התמכרות לאלכוהול ועל כל אלה אני גאה. גאה מידי. גם חשוב לי לציין שלמרות החרדה החברתית תמיד היו אנשים סביבי, תמיד הייתי אהובה.. ובכלל, תמיד הייתי מנהיגה, היכן שלא הייתי. עם גברים אף פעם לא הייתה לי בעיה ורוב הזמן כלל לא הייתי לבד. אבל עכשיו.. אני כמו מרגישה שאולי אחרתי את המועד. אני לא יודעת איך להסביר את מה שעובר עלי במילים.. אני כבר לא כל כך מעוניינת בבן זוג, כאילו לראשונה בחיי עולה בי המחשבה "מי בכלל ירצה בחורה כזאת?", למרות שעובדתית, כן רוצים אותי.. אבל המחשבה קיימת ומונעת ממני להכנס לקשר שאולי באמת יהיה משמעותי. אני בוכה בקלות, אני אפילו לא יודעת למה. ממש אתמול התחלתי לבכות בפני הורי וביקשתי שלא ישאלו למה, כי אני בעצמי לא יודעת. אני חולמת חלומות כל כך כואבים.. על חוסר ההצלחה שלי, חוסר היכולת שלי להתקדם.. ואני בוכה תוך כדי שינה. אני מתעוררת בבוקר, מסתכלת סביב וחושבת עד כמה שלא בא לי להתעורר.. כמה התחושה רעה לפתוח את העיניים. אני לא עונה לטלפונים, כי לא בא לי.. לא בא לי לדבר עם אף אחד. ושוב- אני לא יודעת למה.. אין לי מושג. וזה מה שהכי הורג אותי, שאני לא יודעת למה.. ואין לי איך להתעודד. תמיד מצאתי תירוץ, תמיד התרוממתי בכוח.. ועכשיו? אף פעם לא הרגשתי ככה, זה עצוב, אך זה מרגיש לי שהגעתי לקצה.. כאילו נלחמתי ונלחמתי, וזה המקום האחרון, אין לאן. אני מרגישה שונה מכולם.. אני איתם, בתוכם, אבל אני אחרת. תמיד הרגשתי ככה, עוד מילדות... למה זה לא נעלם? למה אני לא יכולה להיות כמו כולם? למה אני צריכה תמיד להלחם? למה דברים לא יכולים להיות פשוטים יותר?