משהו

היי, מדי פעם אני חוזרת לפה לשאול משהו או להתייעץ למרות שאני לא ממש חלק מהפורום, כלומר לא חברה פעילה כמו רוב המשתמשים פה ואני מקווה שזה בסדר בכל אופן אני בתקופה קצת מוזרה בחיים שלי כרגע ואני רוצה קצת לפרוק. התחלתי עבודה חדשה, כמה פרוייקטים חדשים גם מהצד, דברים מאוד "בוגרים" כביכול ולא עוד עבודה בבר או מלצרות. ואני מרגישה שונה, מרגישה פעילה מאוד ומלאת אנרגיה. מצד שני אני מרגישה לא בצלחת שלי וכשאני עוצרת רגע לחשוב אני נורא נבהלת, נבהלת מזה שאני לא מרגישה כמו עצמי, לא שעצמי זה כל כך חיובי, להפך, רוב החיים שלי הייתי עצלנית, קוברת את הראש בחול נמנעת מקשרים אנושיים (חוץ מהבן זוג שלי שאני בעצמי לא מבינה איך הוא סובל אותי כל כך הרבה שנים כבר, אבל עובדה שהוא באמת אוהב אותי) ובעצם פוחדת מהצל של עצמי. אני עברתי מחיים כאלה, של הפרעות אכילה והפרעות שינה והסתגרות לחיים פעילים בכמה חודשים אולי אפילו פחות וזה כנראה טוב אבל לפעמים זה מרגיש כל כך רע. ויש לי תיאבון ואני אוכלת כמו שצריך וישנה מספיק אבל זה מדאיג אותי שאיך זה שפתאום אני יכולה לאכול ככה ולא להרגיש אשמה, ולא הקאתי כבר כמה חודשים ואני ממש לא רוצה והכול זורם בחיים אבל בדיעבד פתאום אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי ואני כן אשמה כאילו שאני מרגישה רע להיות "בריאה" ואני פוחדת שפתאום הכול יגמר ואני אחזור לעצמי המוכר והטוב וגם פוחדת שזה לא ייגמר לעולם ואני פשוט אאבד את מה שאני מכירה לנצח.. זה נשמע הגיוני?

זה מעורר אצלי שאלות שתמיד הטרידו אותי, מה ההבדל בין לרצות משהו לבין לרצות לרצות משהו, מה אמיתי יותר מה הרצון האמיתי? זה כמו איד ו סופר אגו? או משהו אחר? איפה נמצאת הנפש? זה כמו מאבק בין השכל לנפש, כמו ההבדל בין לחשוב על משהו במילים לבין לחשוב על משהו ללא מידים כמו בדימדומי שינה, או לחשוב על משהו ולחשוב שאתה חושב על משהו. האם טוב לנו מה שאנחנו באמת רוצים, לאן שהדחפים שלנו לוקחים אותנו, כי לא משנה עד כמה שזה יכול להיות הרסני עדיין זה ביטוי אמיתי של עצמנו ולא פרשנות שכלתנית של מה שעצמנו אמורים להיות, אולי טוב לאדם בסבל משום שגם אם הוא יעצור לרגע הוא לא ייתקל במחסום אלא יהיה הוא עצמו עד שורש העניין ולא ידלג כמה שלבים קדימה להתנהגות חברתית. ככה אנשים מגיעים למצב פסיכוטי לא? כשהם רק מתנהלים ואף פעם לא חושבים עד שזה פתאום נופל עליהם וכל עולמם מתערער ברגע. לא שאני במצב פסיכוטי פשוט הצלחתי לייעל את עצמי, אבל גם זה נשמע קצת רע "יעילות". העובדה היא שטוב לי ביום יום כרגע אבל כשאני מתקשקשת ככה בפורום אני מאבדת את הביטחון שהיה לי ביום. אבל אולי זה מה שנקרא להיות אדם נורמלי, לתפקד ביום ולהרהר בלילה?