שוב

(דפנה עבר-הדני) עזבת פתאום, הינה אתה בבית, תן לי רק דקה לנשום, באת לי כול-כך כול-כך פתאום, היה לי קשה, אני לא מתלוננת, כי אני יודעת שגם לך היה וודאי לא קל, אם, אם רק תרצה, נהיה פה גם מחר, אל תתנצל, תראה כעת זה לא חשוב, תן לי דקה להתרגל אלייך שוב

ניסיתי להאמין,אבל אז נפלתי וקמתי ושוב ניסיתי ושוב נפלתי.. ושוב ושוב.. ואני כבר חבולה כ"כ, איך אפשר להאמין כשזה כרוך בכול-כך הרבה כאב?