שוב פעם

שלום אודי, קצת לא נעים לי להטריד אותך שוב ושוב, ולא יודעת מה אני רוצה ממך ובכלל. אולי קצת הסחת דעת מכל העניין הזה של הטיפול שכל הזמן מציק ומציק ומכאיב, כמו גירוי מתמיד בעור ששום דבר לא מרגיע אותו, זה מטריף את הדעת. אני מרגישה פתטית עלובה מושפלת מעצם הרצון המשונה הזה להיות איתו אולי קצת להיות "אותו", וכשאני איתו באופן פיזי מאוד לא נוח לי תמיד יש מתח כזה, ואני מתנהגת בצורה מוזרה , זה בכלל לא אני שם בטיפול, אני נשארתי לא מטופלת. אני לא יכולה להתקשר אליו זה נראה לי עוד יותר עלוב להתקשר ולבקש מה? בהתחלה זה היה מן וואו!!!!!! כזה, שיש מישהו שמטפל בי, שמקשיב לי , שמביט בי (כאילו שבאמת אכפת) עכשיו זה עדין וואו אבל לא כזה גדול ומלבד זאת זה מציק (ומכאיב), גוזל אנרגיות וזמן יקר. אני לא יודעת מה לעשות ואם יש טעם להמשיך בצורה כזו, זה משתלט עלי לגמרי, זה כבר מוגזם לגמרי, האם זה אמור להיות ככה ? אולי זה כבר יותר מזיק ממועיל?. אולי אני צריכה סוג אחר של טיפול או מטפל אחר אולי מטפלת, אני לא יכולה להיות בקשר טיפולי שבו לא אני השולטת/המרצה/המטפלת כל הזמן, אולי בגלל זה פשוט לא מתאים לי להיות מטופלת. ובעיה נוספת שאני לא מכירה אותו בכלל. בשביל להיות עם מישהו ולסמוך עליו אני צריכה לדעת עליו דברים מבחינה קונקרטית, וגם לדעת מה הוא חושב ומרגיש, ואני עם המזל שלי נפלתי על האיש הכי אנונימי במזה"ת, לא פייסבוק ולא שום אזכור משמעותי אחר באינטרנט, למעט איזה עבודת סיום עתיקה, ומישהו שאולי זה אח שלו שיש לו איזה בלוג, זה רחוק מלהרגיע, אז על מה ועל מי אני אמור להסתמך? הוא נרתע מכל שאלה אישית,ואומר בצורה מפורשת שהוא לא רוצה לדבר איתי באופן גלוי אפילו על הרגשות והמחשבות שיש לו כלפי בגלל תגובות קודמות שלי שהזיקו ולא קידמו את הטיפול לדעתו (אולי הגבתי קצת בחרדה אולי כמעט עזבתי פעם אחת). אני מקווה שאני לא חופרת יותר מידי ומודה לך על ההקשבה. וגם סליחה, אלול וכל זה...