מה עושים?

הבת של המטפלת חלתה ל"ע בסרטן והמטפלת כמעט הפסיקה לעבוד. היא יותר לא נמצאת מנמצאת, פעם ב... היא מגיחה לפגישה. לא קים שום רצף. שקלתי לעבור לטיפול חדש אבל אני מרוקנת מכוחות להתחיל ובמצב הנוכחי שלי זה ממש לא שיך. והשבוע משהו מוזר השתנה. מהיום בשבוע שקבענו בו את הפגישה (שכרגיל במצב הנוכחי התבטלה בגלל הבת החולה...) היא התקשרה כמעט כל יום לומר שהיא מצטערת ולא יכלה למרות שרצתה ומתי אני יכולה מחר ואולי מחר נפגש. זה נחמד שהיא זוכרת אותי פתאום כל יום במצב של הבת שלה , אבל מה הטעם להתקשר ככה יום אחרי יום לומר מחר ושוב למחרת מבטלת ואומרת אולי מחר כמה ימים רצוף, מה הקטע פה? לא קלטתי. חשבתי שרוצה להראות שזוכרת, אבל אם למעשה אין פגישה זה בלון ריק! וזה נורא מתסכל לקוות שמחר ולהתאכזב יום אחר יום. לא מסוגלת לומר לה דוגרי שזה מתסכל. אולי כי זה טיפה עדיף שמראה שזוכרת מאשר שנעלמת בלי להראות סימן עד שיכולה. מה אפשר לעשות? איך להקל על המצב וליצור תקוה?

תודה שאתה מבין את המצב הקשה. ואני מנסה לבדוק את ההשלכות של "לפתוח": 1. להתמסר אלי ע"ח הבת שלה- לא שיך ז"א שלא תמצא יותר זמן חדש כלומר לא ארויח יותר פגישות מזמן שקודם גם לא היה. 2. תחשוב שזה מתסכל ולא תתקשר כל יום- ואפסיד גם את - "זוכרת אותך" ואני אתרגל לא לצפות (למרות שתגיד אולי מחר) כי בטח תבטל... אז למה התועלת המעשית מלדבר?????? לפי מה שמניתי מכאן אני רואה רק נזק... תוכל להסביר?