שונאת את עצמי

שלום. אני בת שש-עשרה. איך מתחילים? או קיי... אני אובחנתי על ידי פסיכיאטרית כסובלת מדיכאון קליני, אני לוקחת כבר קרוב לחמישה חודשים שני כדורי פרוזק ביום, שלא עוזרים. אני כל שבוע בטיפול נפשי, ופעמיים בחודש אצל הפסיכיאטרית. שונאת את עצמי נורא, כל פרט ופרט, חושבת המון על התאבדות, לצערי עוד לא מסוגלת לבצע, בינתיים רק חושבת על זה. אני שמנה, ובאמת... אצל דיאטנית אבל לא מאמינה שיש לי סיכוי לרזות. אני טפשה מאוד. הכל נורא שחור ומדכא, וזה ממש קשה, האמת היא שלאחרונה יש קצת הקלה, אולי בגלל החופש, אבל בכל זאת המצב לא נפלא, אלא רחוק מידי. למרות כל הטיפולים ולמרות הכדוירם עדיין ממש רע לי, זה לא עוזר, כבר אין מה לעשות.... זה ממש מייאש! זה מעציב נורא, אני לא מפסיקה לבכות... בלילה נרדמת תוך כדי בכי, בבוקר קמה עם בכי... ככה זה, כבר שש שנים, כבר בגיל עשר אני זוכרת את עצמי אומרת שאני אפס..כבר אז..וזה מחמיר עם הזמן. דבר אחד טוב - הסביבה. כולם סביבי תומכים ונפלאים ובאמת מנסים לעזור, המשפחה מקסימה, החברות, בבית הספר ניסו לעזור והלכו לקראתי..וזה בהחלט עושה את זה טיפטיפה קל יותר. כבסר לא יודעת מה לעשות, איך לעמוד בזה, זה ממש קשה. לא מאחלת לאף אחד לעבור את זה...

כן - באמת סבל גדול - זה לא נחמד להרגיש כך - אבל שימי לב שלאנשים איכפת ממך- סימן שיש בך מספיק ערך כדי שיהיה אכפת ממך - יש תקווה - אסור לוותר - טיפול בשיחות עוזר לאורך זמן גם עם בהתחלה זה נראה חסר תקווה - תהיא חזקה ובהצלחה ד"ר פלד

שלום , סיגל את מתארת סבל קשה מנשוא. מאד קשה מגיל כל כך צעיר לסבול מדכאון ומכזאת עצמה של שנאה עצמית. כניראה שלמרות הדכאון יש לך מספיק כוחות להשמיך ולהתמודד, ללכת לבית הספר, להיות בקשר עם חברים ועם המשפחה. הדרת היחידה היא להמשיך בטיפולים. בתרופות ובשיחות. יתכן והעובדה שהתחלת מוקדם תעזור לך לצאת מזה ולהרגיש טוב יותר. בברכה, אמיר