סבלנות

אודי, לפעמים כשאני קוראת כאן יש פעמים שאני מוצאת את עצמי ממש כועסת. לא בטוחה שזה ממש כעס אבל יש פעמים שאני כועסת על שיש פניות אליך שתמיד יש בהם קושי. כאילו הכל רצוף משברים. פעמים שאני מדמיינת מה תענה , פעמים שאני מרגישה חמלה והזדהות ולפעמים אני כועסת על כך שיש קשיים כאלה שמסרבים לגדול. ואני כועסת על עצמי. איזה רוע יש בי! מי אני שאשפוט בכלל? האם לי אין צימאון אינסופי? וגם למה זה חודר אליי ככה? זה בדיוק מה שאני חשה... כאילו רוצים ממני תשובות. ואני מרגישה "נסחטת" ואולי מכעיס אותי שאני מתאפקת? אבל למה מרגיש חודר ככה?? בכלל יש לי עצבים לפעמים שיכולים להרוס... זה גדול ממני התקפי הזעם. כשאני כועסת בטיפול אני יודעת שלא משנה מה ואיך ייאמר- הכלללל מרתיח אותי!!! אני צולפת חזרה. שונאת בכל נשמתי והכי גרוע הכי גרוע שאני לא יודעת איך לרדת מהעץ... כל נסיגה שלי מרגישה השפלה. יש לך במה לכוון אותי? למה כל זה מתרחש? לפעמים מה שמכנים אצלי חכמה ויכולות ביטוי - בעוכריי הם. כי יש לי תשובה להכל זיכרוו בלתי אפשרי ואני יוצאת בהמון ויכוחים מנצחת. כל נסיגה - נתפסת כמשפילה. כמות הידע שאני קולטת היא גדולה ומשמשת אותי למטרות שליפה בעת הצורך. אני יכולה להתווכח עם מרצה על ספר שלו ולהיות צודקת. וזה כבר קרה.. והטיפול שלי תקוע לגמריי. שונאת. שונאת!!!