חופש...

שלום אודי, לדעתי בפורום הזה הצלחת ליצור מסגרת או מרחב שבטוח להיות בו, נראה לי שזה בזכות הגבולות הברורים וההגינות, אתה הולך וחוזר בזמנים קבועים, וגם הדרישה לכינוי אחד, אם כי לי באופן אישי התנאי הזה מאוד מכביד ולכן אני בעיקר צופה מהצד. זה מעניין ומלמד לראות וקצת להיות שותף לתהליך הטיפולי למי שמשתף בצורה כנה וגלויה, כמו מיכל לדוגמא, זה אפילו קצת מרגש. מתוך זה אני יכולה להבין כל מיני דברים גם על עצמי כי למרות השוני יש גם מן המשותף. הדבר העיקרי שלמדתי מתוך צפייה בפורום (בעיקר ממה שמיכל שיתפה) הוא שבשביל שאפשר יהיה להיפרד ולסיים את התהליך, צריכה להיות קרבה או איזה איחוד או קשר של אמון מוחלט כזה בין המטפל למטופל, כמו מן שיא כזה "בסיפור". זה העלה בי מחשבות על הקשרים הדי מצומצמים שלי, אני אף פעם לא מספרת באמת על עצמי, בד"כ אין לי כל כך מה לספר בגלל בלגן פנימי שלא מאפשר לומר דבר אחד מוחלט וקבוע, ובגלל שמבחינה רגשית אני קצת חריגה ולא מעוניינת להסגיר את זה, תמיד שאפתי בכל מאודי להיראות ולהיות נורמאלית לפחות כלפי חוץ , וגם בגלל שאת הנושאים האינטימיים היה נוח להשאיר לצד השני כך זה עבד שנים רבות אולי מאז ומעולם. בזמן האחרון אחרי תקופה די ארוכה של שיחות (שלוש שנים בערך) זה קצת השתנה, כמובן שזו תכונה שלא כל כך עזרה ועוזרת לטיפול ועדין יש לי תכונה למדר מידע, אבל יש גם דברים אפילו די קשים וחריגים שאני מעיזה לספר לבעלי ואז אני לא יכולה לספר אותם למטפל עניין של תדמית נראה לי, עכשיו האינטימיות שקשורה לסיפור של הגוף שייכת לקשר האישי והאינטימיות הנפשית לקשר הטיפולי, משהו כזה... (ד"א זה מעולם לא הפריע לבעלי והוא גם לא שם לב לזה שאני רק מקשיבה לו ולא מספרת שום דבר על עצמי וגם היום הוא לא ממש מקשיב וישר שוכח מה שאני מספרת גם אם זה חריג, זה כנראה מתאים לשנינו, הוא לא מבין למה אני בטיפול בכלל) הפסיכולוג טוען שעדין אין ממש קרבה , או קרבה מספקת בינינו, אני חושבת שזה נובע מכך שאין כל כך רצף או קשר בין פגישה לפגישה, לרוב אני לא זוכרת בכלל על מה דיברתי ואת הדברים שאני כן זוכרת אני לא כל כך אוהבת ופעמים רבות אני מצטערת ומתביישת בעצמי, מידי פעם אני "עוזבת" או מבקשת שנפתח דף חדש. לפעמים נדמה לי שהוא בקושי סובל אותי, כי אני כזו וכזו והוא כזה...בלה בלה.. וגם אם נניח שלפעמים הוא כן מחבב אותי, זה רק בגלל שזה קשר טיפולי זה לא באמת. עכשיו הוא בחופש, אלא שאני לא ממש נפרדתי ממנו, במחשבות שלי אני כל הזמן איתו, משום שמתחילת הקשר בינינו , ישנו עיסוק מתמיד בו ובחייו האישיים (ממעט הפרטים שאני יודעת עליו והרבה מהדמיון יצרתי כל מיני תסריטים של חייו, אני לא קיימת בהם כמובן) זה מתגבר בזמן של החופשות, יש עיסוק בקשר שלנו מן חשבון של הכשלים הבלתי נסלחים (הייתי צריכה לעזוב אותו די הרבה פעמים) והדברים הטובים שהיו (לפעמים הוא לא כל כך טיפש) , וסתם מן סוג של נוסטלגיה של מה שאני זוכרת רגעי "ההי לייט", מצד אחד העיסוק הזה ממלא איזשהו צורך כנראה, יש בזה משהו מרגש, אולי יותר מזה איזה סוג של ריגוש מהול בכאב . מצד שני זה מטריד מאוד ואינפנטילי ביותר וגורם לי לרגשי אשמה כי זה לא חשוב (יש מלחמה !!!) אני מבזבזת על זה הרבה יותר מידי זמן. נראה לי שבשביל להרגיש קרובה אני צריכה להיות רחוקה ולא קיימת וחושבת שאולי הגעתי למבוי סתום במבוך המוזר הזה.

וואו..ריגשת אותי מאוד מאוד!!!!שמחה שאפשר ללמוד גם ממה שאני כותבת וואו....אני בהלם!! ובדיוק רציתי לכתוב כמו בפסקה האחרונה של אודי כמה טוב שאת ממשיכה למרות הקושי...ולדמיין את חייו ולהרגיש אותו כשהוא בחופשה...וואו שוב...(הלוואי עליי להרגיש אותה ככה..) יש בזה גם יתרון!!! (להרגיש את החסר שלה זה ממש לא תענוג :( קשה מאוד!!!)דברי איתו על כך...אני לעומתך אדם פטפטן לא קטן!!!ובכל הנוגע לשיתוף עולם פנימי הוא מצומצם מאוד רק למטפלת ומעט לבעלי...ופה כמובן.... תודה ששתפת...מיכל

תודה על התשובה, נראה לי שאתה צודק. ניסיתי לחשוב למה זה חשוב או לגיטימי (בפתח או קמץ) ומה זה עושה, לפעמים זה נעלם ואז יש הרגשה של ריקנות מאוד גדולה, זה הופך אותי למאוד תלויה בו ומאוד מאוד חרדה, אולי אפילו מן סוג של התמכרות, תחליף די עלוב להתמכרות ה קודמת שהייתה דווקא למצב המרגיע של ניתוק ושל חוסר קיום, שהוא עדיף על ההרגשה המעצבנת שאני נמצאת או רואה את עצמי די מקרוב אבל מבחוץ, לא ממש בתוך הגוף שלי (כמו שזה קורה ממש עכשיו), זה נשמע מטורף אבל ככה זה, זה לא כזה דרמטי, אפשר לחיות עם זה.