עניין מורכב

שלום, אני בת 22 ויש לי בעיה. אבא שלי הוא טיפוס די קשה, מאז שכל הילדים שלו גדלו, הוא בסוג של דכאון. נקודת האור הכמעט יחידה שלי בעניין, היא שהוא סוף סוף התחיל לדאוג לבריאות שלו, בניגוד למה שהיה עד עכשיו 0יש לו כמעט את כל גורמי הסיכון, והוא היה שם פס על זה ואוכל מה שהוא רוצה, תודה לאל זה השתפר). מאז ומתמיז היה לי הצורך החזק הזה שכל המשפחה תהיה בסדר, שכולם יהיו מרוצים ובקשרים טובים. הקשרים אכן טובים ואני יודעת שאבא שלי אוהב את כולנו, אבל כמה בעיות: דבר ראשון, הוא טיפוס הרפתקן. הוא נוסע להמון טיולי אופניים, טיולי שטח, לא אכפת לו לנסוע לבד, ומה גם-שאין לו טלפון-המצב הכלכלי חלילה לא רע, הוא פשוט מהאנשים שהם אנטי-סלולרי. לא משנה לו שאנחנו דואגים, הוא טוען שאין מה לדאוג ושהוא מספיק בוגר לעשות את ההחלטות שלו. זה נכון, אבל לא כשההחלטה שלך היא ללכת לאיזה יער ולישון שם כמה לילות בלי בכלל דרך לתקשר איתך! וזה לא משנה לו! אני באה ומבקשת ממנו, וגם אמא שלי, אבל הוא בשלו, בטוח ששום דבר לא יכול לקרות ושגם ככה חיים רק פעם אחת. בעיה שניה היא, שהוא לא יוצר אף קשר עם בני הזוג של ילדיו. הוא לא יוצר איתם שום דו שיח וב"שלום" מסתכמות רוב השיחות שלו איתם, עם כולם. חשבנו שאולי קשה לו העניין שגדלנו וכביכול "לא זקוקים לו" (למרות שברור שזהלא נכון), ולכן אנחנו עושים הכל כדי להראות לו כמה אנחנו זקוקים לו-טיולים, ארוחות, עזרה ממנו, הכל. המצב אותו מצב, ואני חושבת שלבני הזוג, שבאים ממשפחות אחרות, זה מוזר שככה האב לא מתקשר איתם כמעט ובקושי מודע לקיומם. אני מאוד אוהבת את אבא שלי ואת המשפחה שלי בכלל, והוא אדם טוב ודמות מאוז מרכזית בחיי, הייתי מאוד רוצה לשפר קצת את ההתנהגות שלו בדברים הנ"ל, לחיים מאושרים יותר, אבל באמת שאני לא יודעת איך. לטיפול הוא בטוח לא יילך ואני כבר לא יודעת מה יכול לעזור, אני אובדת עצות ובוכה לעתים לא רחוקות כלל. אשמח מאוד לתשובה מפורטת ואולי הזדהות אפילו. תודה, אנונימית