משהו רציני

שלום אני כבר בן 28. ורוב הזמן, ביום, די יציב. אני יודע מה אני עושה, מה המטרות העכשוויות. מה אני לומד עכשיו ובערך במה ארצה לעסוק אחרי הלימודים. עד כאן הכל טוב ויפה. ומכאן לתסביך: בשנה שעברה פגשתי בחורה שעוררה אצלי כל מיני דברים. התאהבתי בה והיא דחתה אותי. סיפור פשוט לכאורה. אבל זאת לא היתה אהבה רגילה - היה משהו מעבר... הבחורה דתיה, ואני שפעם הייתי דתי וכבר שנים לא, הרגשתי שהיא מחזירה אותי לדברים שהיו קיימים אצלי פעם, מזמן, בילדות ובנעורים. לאיזושהי הרגשה של קדושה שפיספסתי, ובגלל הפיספוס הזה נהייתי בסוף חילוני. היא גם מחזירה אותי לדברים הנכונים, מן מודל של מה שהייתי רוצה להיות. (לא לעשות - *להיות*). ההתאהבות שלי היתה ספוגה בהרגשה הזאת . אולי 'קדושה' זאת מילה מפוצצת ומוגזמת. מה שאני אומר זה שהיא החזירה למקום ראשוני, היא בחורה שקטה מאד, כל הזמן שקועה בספרים, יש בה משהו חלק ונוח ואותנטי להחריד, והתחלתי לפנטז שאנחנו מזדקנים ביחד ואני מטפל בה, או שאני חוזר בתשובה ואנחנו חיים ביחד בירושלים ומדברים המון שיחות נפש (אבל על מה - אני כבר מזמן שכחתי איך מנהלים שיחת נפש מלב אל לב! ואיך לגעת באנשים... אני לא מסוגל כבר שנים לדבר בלי להתבדח בתפלות), או אפילו - זה בכלל פסיכי - שאני חוזר אחורה בזמן והולך לישיבת הסדר ומסיים אותה עם כיפה וכוונות טובות, ומגיע אליה בגירסא הדוסית והמעודנת שלי.. הייתי עושה הכל אחרת, נכנס לדברים מצד עצמם, מקדיש את עצמי באמת ללימודים, למעשים טובים, ולא למה שאני עכשיו, מן תמהיל מדאיג של טוב ורע מעורבבים בלי יותר מדי מצפון ברקע, אופורטוניזם, גחמתיות, קצת רדיפת בצע והרבה מחשבות על מין ונקמה וכעס וזעם ופחדים נוראים והתבודדות ובדידות. אני כל מה שהיהדות לא רוצה שהאדם יהיה. פתאום , התחלתי לרצות יותר ממנה, מהבחורה - רציתי להיות כמוה , להיות היא, בעצמה! פשוט לעבור מטאמורפוזה ולהיות אותה בחורה שקטה יפה ומקסימה ועמוקה. לא להיות יותר גבר . כמובן שכשניסיתי להתחיל איתה במציאות עשיתי כל טעות אפשרית, מרוב לחץ התנהגתי כמו ילד בן 14 שבפעם הראשונה מזמין מישהי לדייט. כמובן גם שזה נכשל כישלון חרוץ, ועדיין , זה שוטף אותי ותופס מבפנים. ביום יום, אני מתחיל עם בחורות פה ושם, בנות טובות, נחמדות, באמת, אבל לפני השינה כשאני עוצם עיניים ומנסה לישון אני יודע שזה שקר ואני יודע את מי אני רוצה ומה אני רוצה להיות ומבין את גודל האסון הנפשי.. היא לא תקבל אותי כחילוני, אבל זאת רבע מהבעיה. היא לא תקבל אותי כי האופי שלי מזוהם. נזכרתי במה שהרב שלי אמר לי, פעם לפני כמה שנים כשעוד הייתי באגף שלהם: שהוא מסוגל לראות על האדם אם הוא אוכל כשר או לא גם בלי שהוא יגיד לו (-עם רגישות לניואנסים). באותו רגע זה נשמע לי מופרך ומגוחך ורק גרם לי עוד יותר לרצות להיות חילוני. אבל עכשיו - אני מבין את זה ברמה אחרת... פתאום דברים קצת מתחברים. אני יודע שאני קצת גולש לאיזור דימדומים תאולוגי-מיסטי, וזאת לא המטרה. השאלה היא מה לעשות עם זה... מה לא עשיתי עם הבחורה הזאת, שלחתי לה מכתבי אהבה ,שירים, דיברתי, ניסיתי ,רדפתי, גימגמתי.. אבל היא פשוט ראתה מי אני באמת. בן אדם לא נקי, רע, מריר, מיוסר, שגורם סבל לסביבה, קטנוני וקנטרני.. אני מקנא בניקיון הפנימי שלה ובשקט שנגזר ממנו . עכשיו אתה תבוא ותגיד לי, מן הסתם, שאני סתם רודה בעצמי וצריך לעבוד על הביטחון העצמי ולקבל את עצמי. אני קורא בפורומים מדי פעם ומכיר את סגנון התגובות.. אבל עולם המושגים שלי קצת שונה. אני לא רוצה להיות רק "מרוצה מעצמי\מקבל את עצמי" שזה המוצר שמשווקים בטיפולים פסיכותרפיים, אלא תיקון מהשורש.

עם זאת ניכר שאין לך משהו משמעותי לומר, שאם היה - וודאי היית טורח להגיב לעצם העניין, אחרי הטפות המוסר ודברי התוכחה. אתה בחרת בדרך הקלה שכוללת את פרסום ההודעה שלי, בצד התחכמות קצת ילדותית ועקיצה שלך, בעקבותיה. אתה באמת חושב שכתבתי את כל ההודעה הזאת מדם ליבי רק בכדי "לחסל כל אפשרות לדיאלוג" ? - בדיעבד, אחרי המקלחת הקרה ממש לא בא לי על שום צורה של תקשורת איתך. כל טוב