תהייה

שלום אודי, נושא קצת נדוש, ובכל זאת... דבר ראשון אקדים ואומר שאני מאמינה שטיפול דינאמי אכן עוזר מצמיח, כדאי מבחינה אישית וכ'. אלא שבתקופה שבה אני צופה בפורום הזה נראה לי שיש בעייתיות במה שקשור לתלות בטיפול שבוודאי קשורה לרגרגסיה משום שתלות היא מצב שמזכיר דפוסים ינקותיים שבו הקטן תלוי בגדול לצורך הישרדות והתפתחות. ברור גם כי בכל קשר ישנה תלות מסויימת (גם אמא תלויה קצת בתינוק מבחינה רגשית) . וגם שללא תלות בקשר מיטיב, לא יוכל להיות שינוי משמעותי בייצוגים הפנימיים. עד כאן הכל טוב ויפה. אלא שהקשר הטיפולי הוא זמני ולא כדאי לשכוח שלמרות הרגרסיה מדובר באנשים בוגרים, אני מאמינה שהמטפלים מבינים את זה, אלא שיש לי הרגשה לא כל כך טובה, עפ"י ההודעות שאני קוראת כבר לאורך תקופה שהתלות במקרים מסוימים רק הולכת וגוברת וגוברת, והופכת לתלות שתלושה מהמציאות, כאילו שהטיפול הופך להיות המציאות , שלא לדבר על הגורם הכלכלי, על הסבל הרגשי שנגרם למטופלים, וכאן אני מודה שהאמון שלי בעם הפסיכולוגים ובגישה הדינאמית, קצת נפגם משום שלמרות שאני לא פסיכולוגית (קצת פסיכולוגית בגרוש :)) אני חושבת שצריך למתן את התלות ולא להגביר אותה, נניח ע"י הוספת מפגשים, דבר שעלול לפגוע במטופל וליצור עליו כל מיני לחצים בין היתר גם לחץ כלכלי, שלא לדבר על מצבים שבהם נוצרת תלות גדולה מאוד אך אין אפשרות להפגש יותר מפעם בשבוע ואז מה? . אני בטוחה שהפסיכולוגים רוצים בטובת המטופלים אך ככל בני האדם אינם חפים מאינטרסים ולמרות כוונותיהם הטהורות גם הם עושים לעצמם רציונליזציות בקשר לנחיצות הטיפול. מה שאני רוצה לומר הוא שהתלות גורמת למטופל להרגיש מאוד חלש, ולמטפל להיות בעל כוח רב , ולמען האמת זה קצת מטריד אותי. אני חושבת שכל אחד ואחת צריכים לקחת אחריות ושליטה על חייהם למרות הפיתוי שיש בחזרה ליחסים הלא שוויוניים האלה (אין שום אחריות, אין משמעות לזמן, מעין גן העדן האבוד). האם יש הצדקה ליצירת תלות כל כך גדולה? או שלטובת המטופל כדאי לעמת אותו עם המציאות, כמובן בצורה שלא תחווה כדחייה, ולהפחית את התלות או מלכתחילה לא להגיע למצבים כאלו? תודה מראש י.