אני חייבת עזרה......

קודם כל זה ממש לא קל לי להיפתח ככה....אבל זה עדיף..... אני כרגע בת 17 ואני בתקופה של ריבים עם ההורים.אני יודעת איך זה נשמע מהצד ואני לא פעם קיבלתי תגובה "אוי נו זה טבעי".מבחינתי זה עבר מזמן את גבול הטבעי. אני בן אדם די מופנם ומסתגר באופן הכללי, יש לי מחסומים בהכרות עם אנשים שנשברים רק בנקודה מסוימת.ההורים שלי עובדים אמא שלי חוזרת אוכלת ישנה צהריים ואבא שלי עובד בשתי עבודות כדי לאפשר להם לבנות בית.העניין הוא שאני בת 17 כבר והבנייה עוד לא התחילה ורק בגיל 20 זה יהיה מוכן ואחי הקטן כולו מתלהב ועבורם זה מגוחך שאני לא באותה רמת התלהבות...אני לא מתלהבת בכלל למען האמת.זה כבר לא משנה לי עוד שנה אני מתגייסת אחרי זה אוניברסיטה מה אכפת לי כבר איפה אני אגור חוץ מזה שהבית ייבנה ביישוב ואני צפויה לעבור לעיר גדולה כדי לגור קרוב לאוניברסיטה. בנוסף לכל זה,יש את העניין שאני כל הזמן תחת זכוכית מגדלת.אם אני יוצאת עם חברות אני חייבת להיות בבית בדיוק ב11 וב10:59 אמא שלי מתקשרת לשאול איפה אני,כל הזמן יש שאלות חודרניות כמו כמה כסף יש לך בבנק,אם אני מדברת בפלאפון זה מתחיל "עם את מדברת בפלאפון?" אפילו שאני באמצע שיחה עד שאני אענה,אם אחי הקטן עושה משהו למרות שאני לא מרשה לא(ואי אפשר לשלוט בו),האחריות נופלת עליי.בגילו כבר צעקו עליי בבית שאני אשטוף כלים ואקפל כביסה,ובגיל הזה כל מה שעושים זה לפנק אותו ולספק את הצרכים שלו כי "הוא קטן",אבל אני לא הייתי קטנה.גרנו פעם בדירה נוחה ומרווחת ואז בגלל סכסוך מסויים היינו צריכים לעזוב,וכן זה מעורר בי איזהשהו כעס כלפיהם, כי אפילו אני בתור ילדה שמתי לב לשרשרת טעויות מצדם שבסוף הובילה לעזיבת הדירה ומעבר לדירה ישנה ומתפוררת. אז מן הסתם אין הרבה מקום אחסון בבית הזה וגם מידת הסדר לא ממש מזיזה לי...כלומר שהבגדים על המיטה ויש קצת בלאגן על השידה ומבחינתם זו עילה לפתוח שוב שיחה "את מוזנחת מסריחה מה יהיה איתך".ולפני כמה ימים אבא שלי נכנס וזה התפתח לריב עד שהוא התחיל לזרוק את הבגדים שלי באוויר ולטרוק דלתות ולבעוט בהן.הם גדלו באווירה שזו הייתה שיטת חינוך, מבחינתי אני מסתכלת עליו ואומרת "פסיכיאטר דחוף".והוא ככה מאז שאני זוכרת את עצמי,בילדות היה יותר גרוע.היינו חוזרים מאיזה מסיבה הוא היה מתרגז מתחיל להרביץ לחפצים ואמא שלי מתחילה לבכות. וגם כלפי אמא שלי אין לי הרבה הערכה. איך שהוא נכנס למצב הכעס הזה או שהיא משותקת כדי לא להרגיז אותו או שמתחילה לבכות, והחולשה הזו בה פשוט מעוררת בי סלידה נוראית.כי אני מדמיינת את עצמי נשואה יום אחד וזה בלתי אפשרי שאני אחבור לבן אדם עם צד כזה באישיות שלו.אולי בעיניי אחרים זה נורמלי בעינייזה לא.ושלא יווצר רושם לא נכון זה לא שהם באים בכוונה לעשות לי רע בעיניי אלא פשוט יש להם כאלו פגמים באישיות שמשפיעים על היחסים שלי איתם.הם עושים דברים עבורי גם כשהייתי ילדה קנו לי בית ברביות מה לא.אבל העניין פה הוא לא חומרי.ואז הוא נכנס לחדר ואמר שהוא מרגיש שהוא כבר כלום בשבילי אחרי שהוא גידל אותי,וטכנית הוא לא גידל אותי כי נולדתי חודשיים אחרי שהם עלו לארץ ועד גיל 12 רוב הזמן ביליתי עם סבתא שלי.אז הוא קנה דברים והכל אבל רגשית הייתי יותר קשורה לסבתא שלי.והיא גרה איתנו גם בדירה הקודמת והמרווחת עד שהיא רבה עם ההורים שלי ועזבה, וקצת אחרי הריב הלכתי אליה כי היא התקשרה ובבית קיבלתי צעקות "אם את שוב הולכת אליה ומדברת איתה בלי רשות את יותר לא חלק מהמשפחה הזו".וגם בריב הזה במשך השנים ניסו למשוך אותי לשני הצדדים עד שבחרתי להתנתק מסבתא שלי ובדרך מסויימת גם מהם. וזה יכול להישמע מאוד לא יפה אבל האמרה הזו שהוא לא מרגיש שהוא יותר חשוב לי אחרי שגידל אותי,באמת שעוררה בי גועל.יש להם נטייה כל פעם לנסות לעורר בי רגשות אשם ורואים את זה,אבל זה לא מעורר בי,ואני מנסה למצוא את הפן הרגשי והמרגש בזה ובזה רק מגביר את הריחוק שלי מהם.ועכשיו אבא שלי החליט שהוא לא מדבר איתי וכבר יום שלישי שהוא הולך עם פרצוף כועס...וגם זה איכשהו לא מפריע לי...הפחד שלי שהשבוע ינסו לפתח על זה שיחה ויווצר ריב ואני באמת לא יודעת איך הריב הזה ייגמר....ולא פעם ולא פעמיים אחרי ויכוחים שמעתי מהם "אם את לא מקבלת את דעתנו תעופי מהבית",ואני יודעת שאם אני אאבד את העשתונות אני אקח את הדברים ואעוף מהבית.

העניין הוא שאני יודעת שהוא כועס דווקא כי אני חשובה לו אבל כבר הגעתי לנקודה שאני פשוט אדישה.....אני יודעת שכשאני אתחיל לדבר זה שוב פעם יוביל לטריקת דלתות ורהיטים ואני לא מסוגלת יותר. פשוט כל פעם שאני שומעת צליל ברחוב שדומה לטריקת דלת כלשהי אני קופצת,כל פעם שאני רואה איזה אדם זר מתנהג ברחוב כמו לא נורמלי וצועק וצווח אני נזכרת באבא שלי ואז נתקפת ייסורי מצפון שאני חושבת ככה...ונניח אתה הבנת שאני קשורה רגשית לסבתא שלי למרות שאני כבר לא בקשר איתה.....כי אני מודעת שגם היא תרמה לסכסוך,אבל עדיין אני יודעת שברגע שאני אגיד שאני קשורה אליה רגשית יתייחסו אליי כמו לבוגדת עבור סבתא שלי.....ושוב זו לא רק היא..... אני פשוט מנסה להתחמק כל הזמן ממפגש איתם כדי לא לפתח ריב כי אני יודעת שאם זה יתפתח מאוד סביר להניח שאחרי ה"תעופי אם לא מתאים לך" הבא אני באמת אארוז ואעוף למרות שאין לי לאן. אני מרגישה נואשת. אני מרגישה אשמה שאני לא מתלהבת מבניית הבית הזה אני מרגישה אשמה שאני צריכה מרחב אני מרגישה אשמה שאני רוצה לבנות עתיד מוצלח גם אם דורש התרחקות מהם לכמה זמן,ואתה לא מבין כמה אני רוצה להתרחק לכמה שנים,וזה לא מאתמול וזה לא מהיום.כל הזמן ומאז שאני זוכרת את עצמי זה איכשהו שוכן בתוכי אבל אני מנסה לדכא את זה כי אני שוב מרגישה אשמה,אבל אני באמת רוצה להתרחק מפה,לבנות חיים משלי עם עצמי,להיות עצמאית,להיות מאושרת וזהו.