חרדות, פרנויה?

בתקופה האחרונה גיליתי שאני בן אדם מאוד חרד. היום בבוקר הלכתי ברגל לבצפר, עברתי מעבר חצייה, ומישהו עמד ליד המעבר בצד השני. חציתי והמשכתי ללכת ברחוב, ואז ראיתי שאותו אדם הולך גם הוא, כאילו אחריי. אז התחלתי ללכת מהר כאילו משהו בוער לי, והתחילו לעלות לי מחשבות שאולי הוא עוקב אחריי. עכשיו מישהו התקשר הביתה מטלפון חסוי וניתק מיד אחרי שעניתי ואמרתי "הלו", והלב שלי עדיין דופק. אני מפחדת שמישהו ניסה לבדוק אם אני בבית או אם הבית ריק וזה לא מוצא חן בעיניי. אחרת למה התקשר מחסוי? ולמה ניתק מיד? קרה לי בעבר שהתקשרו וניתקו, ואני שונאת את זה, אבל לפעמים זה מפחיד אותי. בנוסף אני לא נוסעת באוטובוסים לבד. כשאני עולה על אוטובוס לבד אני מרגישה חוסר שליטה והלב שלי מתחיל לדפוק מהר, חם לי ורע לי מאוד, אני נורא לחוצה ולא יכולה להפסיק לזוז ולחשוב שאולי עליתי על האוטובוס הלא נכון או שאולי אפספס את התחנה שלי. ומצד שני, כשאני עם מישהו, אין כלום - אני סומכת על אותו מישהו לגמרי, ואני רגועה, גם אם אותו מישהו הוא סתם מישהי מהכיתה שלי ולא מישהו מבוגר. בכלל, אני לא יוצאת הרבה מהבית כי אני לא אוהבת להיות בחוץ. חברה שלי הפנתה אותי ל"אגורפוביה", פחד ממקומות פתוחים ומלצאת החוצה מהמרחב הבטוח, ועוד כמה דברים, ואמרה שאולי זאת הבעיה שלי. לפעמים אני חוזרת הביתה וכשאני במעבר של הבית שלי, אני רצה מהר כי אני חושבת שמישהו עלול לעקוב אחריי. אלו מחשבות טיפשיות ואני יודעת את זה, אבל זה כל הזמן עולה לי לראש. האם אני אמורה לחכות עד שאתגבר על זה בטבעיות, או שאני צריכה לפנות לפסיכיאטר/פסיכולוג או משהו כזה? מה זה בכלל? מה עושים עם זה? אולי זה קשור לאמא שלי שתמיד הכניסה לי מחשבות פראנואידיות לראש? [בת 15] אשמח לעזרה, ותודה רבה. אתה עושה חסד של ממש.