זה כבד לי

אודי, בשבוע שעבר היה לנו משברון. משב של רוח רעה. היא אמרה דברים שלא היתה צריכה להגיד, שביקשתי ממנה לא להגיד בשלב זה. זה הכעיס אותי, משום שהיא לא מכבדת אותי ואת מה שאני מבקשת (לא בקשה ענקית). וזה נושא שכבר 'רבנו' עליו בעבר. כשהגענו לשלב הבירור - דבר שאני דחיתי קצת - היא אמרה, שוב, שהיא לוקחת אחריות על האימפולסיביות שלה, על כך שהיא ממהרת להגיד דברים מתוך חרדה לי. וזה כבד לי. מחד אני מבינה שהיא חרדה לי (מתוך כלל או רוב המטופלים שלה), ומאידך יש לי על הכתפיים מספיק צרות בכדי להתמודד גם עם החרדה הלא-תמיד-נשלטת-הזו שלה ביחס אליי: אני צריכה לשאת בתוצאות. ואני לא תמיד יכולה. היא צריכה לדעת לשלוט בזה, לא אני. TM. נ.ב. אודי - ראית את "ברבור שחור"?

אודי - אל תתמהמה... זה סרט, שלפחות בפעם הראשונה חייבים לראות בקולנוע (משום שלסאונד וגודל המסך יש חשיבות). לא בכדי נטלי פורטמן קיבלה אוסקר על המשחק שלה. ובמעבר למשהו אחר: היום התחלנו לעבוד ביחד על הטפסים של סל השיקום. היא "הכריחה" אותי להביא אותם לפגישה (הורדתי מהאינטרנט). איך שהיא מאושרת מזה, למרות שמרבית העבודה נופלת עליה... ואני? אני סקפטית. לא מאמינה ביכולת שלי להשתקם בכלל. כבר תקופה ארוכה מאוד שהיא מנסה לשכנע אותי לעשות את הצעד הזה, ואני מנסה להסביר לה ש"אין מה לשקם בכלל". העיקר שהיא מאושרת :)