להתאפק עד מוות

לא אודי, לא יהיה טוב. לעולם. אני שונאת את האנשים האכזריים האלה, את השליטה בכל מחיר, כולל השפלתי עד עפר, אני מעדיפה לעמוד מול האדם שהרס לי את החיים ולא לעמוד מול האנשים שהבטיחו לי שיעזרו לי. ואני מדברת לקירות: מאמינים שתבואי, מאמינים שיהיה טוב. בטח. זה הכל השלכות . אין לי מילים שיתארו את עוצמת העצבים הכעס , הזעם המטורף שיש בי. למה אני כותבת כאן? כי אני צריכה להתאפק ולא להחזיר עכשיו. אני אצא כשידי על העליונה. המילה האחרונה תהיה שלי בדרכי שלי. אני רק רוצה לשאול שאלה אחת: "כל המציל נפש מישראל, כאילו הציל עולם שלם" מה לעזאזל קורה למי שרצח נפש, הא?!?!? אל תענה, אני יודעת- הוא ממשיך את חייו ובהספד על הנפש הוא אומר: "זה היה לגמרי שלו. אני? אני הייתי מסור, אכפתי, הוא פשוט השליך עליי. אני מרגישה שאני הולכת להשתגע מכעס. אני כותבת ומוחקת כאן ללא הרף כי אני זוכרת שיש כללים לפורום הזה ומנסה לנסח את המילים שלי באיזשהי עדנה "רק שמור אותי מאוהביי (או מאלה שטוענים שהם כאלה) ומשונאיי, אשמר בעצמי" חושבת שלא אכתוב כאן שוב. תודה על שהייתה לי במה להוציא בה אפילו אחוז אחד מהטירוף שיש בי. אני לא סולחת, לא שוכחת ונשבעת שבכל לילה אשנן : "אדם לאדם -זאב" אני מוכנה לתת את כל מה שיש לי , ובלבד שתהיה רק חרטה אמיתית וכאב על הפגיעה שנצרבה בנשמתי. הלוואי, שאם יש אלוהים, שידע כמה טרחתי בפורים הזה להיות שמחה. החג שבשבילי הוא חגא. כמה טרחתי, נסעתי, טיילתי, צחקתי. עד שבאה ההודעה הזאת, המשפילה שוב, והורידה ממני צרור של דמעות רותחות. אני מאחלת ומקווה שהדמעות שלי הגיעו לשמיים. ועכשיו, אני לא אבכה יותר לעולם. לא אתן לאיש את התענוג הזה. אודי- בקשה אחת: חז"ל אמרו שייסורי נפש גדולים מייסורי גוף. תיזהר אודי, תישמר. אתה עוסק בדיני נפשות. וככזה, אתה אמון על הערך החשוב ביותר ביהדות:" יהיה כבוד חברך, חביב עליך כשלך" שום דבר, שום כבוד רגעי לא שווה מחיקה של נשמה אחרת, שלנצח אולי תהיה אבודה. אם בזכות מילותיי אלה תישמר קצת יותר, ארגיש שתרמתי את חלקי, אולי הצלתי נשמה אחרת. אני רוצה לסיים את התכתובת שלי בפורום הזה בשורה משיר. הבטחתי היום שלא אשיר יותר לעולם. תמיד הייתה לי אמונה שאם יש לי קול יפה- עליי לשיר ולשמח אנשים. אם אני יודעת לצייר , עליי לחלוק את כשרוני. באמת חשבתי שאם קיבלתי מתנה, הרי שהיא כדי לתת ממנה (יש לי יומן שבו מתועד כי כך, מכיתה ב') והיום, החלטתי שלא לשיר יותר. אקט של קולי שנדם והתייאש. אבל הנה שורה אחרונה, שמשחררת גם סופית את הכעס: "בין הברירות לשלם או לוותר- אני אשלם עד הסוף" אשלם כל מחיר , אבל לא אמחל על כבודי שנרמס עד חרפה. שאלוהים, שהוא יסלח, אני כבר מזמן התייאשתי. היה שלום.