החיים כג'אגלינג- זקוקה לעיצה...

שלום ד"ר, אני בת 34, אמא לשני בנים, 3 וחצי ו-6 וחצי, עובדת משרה מלאה מחוץ לעיר בו אנו גרים (מרחק של כ-50 דקות נסיעה). בעלי גם הוא עובד מחוץ לבית (במרחק דומה לשלי). הבעיה שלי היא כנראה בעיה שיש להרבה אמהות צעירות בימינו- רגשות אשם תמידיים... אליהם מצרפת השגרה הקשה של עבודה-בית-משפחה וחוזר חלילה... הילדים שלי מתוקים אך רבים הרבה, משתוללים, ובזמן האחרון אני מוצאת את עצמי צועקת יותר מהרגיל- שיאספו את הלכלוך שעשו/ שיפסיקו לריב, וכו'... אני מרגישה שאני לא מצאת איתם כל היום ומפספסת דברים בחיים שלהם, לא יודעת בעצם מה הם עשו כל היום, אילו חוויות נעימות ולא נעימות הם עוברים, הם בקושי מדברים, ואם אני מנסה לדובב אותם הם בדר"כ לא רוצים להרחיב. בעלי עובד קשה, מגיע כשהם כבר אחרי מקלחת במקרה הטוב ומוכנים לשינה. הוא באופן כללי עוזר בבית בחלק מהמטלות, אבל לגבי הילדים אני מרגישה שבלי "פקודות" הוא לא עוזר...הוא לא באמת שותף, הוא ה"עוזר" שלי... ובכלל, אני מרגישה שאני כמו אם חד הורית כי רוב הזמן אני איתם לבד כל אחה"צ. מגיעה סחוטה מהעבודה ומהנסיעות, ישר ל"משמרת שנייה"... נרדמת על הספה ב-22:00...ולמחרת ב-6:00 בבוקר שוב על הכביש בדרך לעבודה... אין לי כוח לעשות כלום לעצמי (חוג, לצאת להליכה וכו'). וגם בעבודה אני "חותכת" בשעה שלוש כדי להספיק לאסוף מהגנים, כך שגם שם אני לא עושה את המקסימום שמצפים ממני (ושאני מצפה מעצמי)... נמאס לי. לא יודעת מה לעשות, רק יודעת שלא רוצה להמשיך ככה עוד.