הרלו

שלום לכולם ולאודי, היום זה היום שאחרי הפגישה תמיד זה יום קשה מועד לפורענות (ובזבוז זמן), אני מוצפת ועצובה מאוכזבת מעצמי וממנו. הייתי רוצה לכתוב משהו כדי להקל על עצמי, אבל ברגע שאני מתחילה לכתוב אני כבר "יודעת" שמנהל הפורום יחשוב שאני סתם בכיינית נודניקית טרחנית בלשון המעטה ובסוף זה יגמר ברע בכל זאת ולמרות שהבטחתי שלא אכתוב יותר אני כותבת... האמת היא שבחיים למדתי להמנע מהרגשות הלא נעימים ומהחשש המתמיד של הדחיה:אני מאוד נוחה ומרצה ואף פעם לא מדברת על עצמי, אפשר לחיות ככה זה אפילו נוח, ככה אני לא באמת צריכה מישהו ואפילו יוצרת תלות של הסביבה כלפי. במסגרת הטיפול זה מאוד בעייתי ההתנהלות הזו זה יוצר הרבה קשיים, בטח גם למטפל לא תמיד כיף איתי, למשל אתמול נראה לי שהיה לו קשה במיוחד, בסוף הפגישה הוא אמר שאני עושה "הפרדות" במקום חיבורים וכאילו מגלה טפח ומכסה טפחיים במה שאני מוכנה לספר, וגם מנסה להפוך את התפקידים בחדר, כנראה שנלחצתי וכנראה שהוא שם לב כי בסוף בסוף הוא אמר שלא צריך להלחץ, "זה בסדר". יש הרבה "כנראה" משום שאתמול באתי במצב הלא "מחובר" וקצת קשה לי לשחזר, זה היה בזבוז של זמן וכסף. אולי במצבים כאלה כדאי לוותר על פגישה אלא שכמו הקופים הקטנים למרות שקשה לי להודות בכך כנראה שבכל זאת אני צריכה איזה סוג של קרבה וזה לא שהוא כזה מדהים בעיניי (אם כי אני הודעתי לו שתם הזמן ומיהרתי לצאת, קצת אינפנטילי מצידי ). נראה לי לפעמים שהעיסוק בקשר עם המטפל ובטיפול בכלל נע מאדישות מוחלטת למחשבות/דמיונות אובססיביים. תודה על ההקשבה. מ.