משפחה מכאיבה ונסיון להשתחרר

שלום רב, זה די ארוך וכואב. אני היום בת 28, הוריי עוד נשואים ויש לי אחות אחת שקטנה ממני בשנה. הורים שלי באו משני מדינות שונות מאירופה מדינה ששם מקובל ללכת ערום בבית כמו איזה נודיסט... אני נולדתי פה בארץ ולא בחול והיו לי מלא בושה ובעיות כשהוריי הלכו ערומים עד שהגעתי לגיל התבגרות וביקשתי מהם להפסיק והתשובה שלהם היתה- "בבית שלנו נעשה מה שאנחנו רוצים" אני ואחותי התבגרנו והיתה לי בעיה כשאבי אמר לאחותי שהיא "שטוחה" והערות שלא במקום פוגעניות וחסרות כל טעם טוב. תמיד אהבתי את הוריי והייתי יותר הבת של הפוגע - אבא. אהבתי אליו היתה טהורה ותמיד ראיתי שהוא דוגמה להכל ושהוא איש חזק והערכתי אותו מאוד. בגיל סביבות 15 קרה משהו ששבר אותי- אני ממש הדחקתי ולא סיפרתי לאחותי לאמא או רק לחברה כי לא רציתי שזה יעש משהו למשפחה כי אני אוהבת את כולם ולכן נשאר לי כעס ומטען עליו: היינו בים חזרנו הביתה נכנסנו למקלחת עם בגדי ים להוריד את החול והוא נגע לי בחזה ואני הייתי בתוכי ממש בהלם ולא הצלחתי להבין את זה אז לא עשיתי ביג דיל יצאתי מהמקלחת - הייתי עם בגד ים, וניסיתי בכל מאודי לשכוח... והצלחתי מאז לא הצלחתי להסתכל לו בעיניים בשיחות איתו אבל תמיד בכל זאת דיברנו המון כמו שהיינו מדברים אבל משהו בי ליחס איתו השתנה, אני מאוד אוהבת אותו וכועסת עליו, אני שכחתי לו הכל ולא התכוונתי להזכיר לו עד יום מותי כי זה לא חזר על עצמו והוא היה שיכור שזה קרה אבל זה העציב אותי עדיין. מאז קראו לי אסונות נפשיים אישיים- היה לי חבר ראשון גיל 17 נכנסתי תוך כדי לדיכאון בקשר ועזבתי אותו. הייתי אצל פסיכולוגית ופסיכיאטר כי הדיכאון נמשך שנה עם חרדות. רציתי גם להתאבד. זה נגמר בגלי 19 לאחר טיפול והתגייסתי לצבא אבא ירד עליי- "את לא תעמדי בטירונות ואוטובוס ראשון תחזרי הביתה" המשפט הזה גמר אותי כי פחדתי שזה יהיה נכון , ערער אותי וגרם לי להתקפות חרדה בלילות וחוסר שינה בטירונות ובאמת שכמעט לא סיימתי עד שהיו צריכים לתת לי כדורי הרגעה (עד כדי כך היה משקל לדיבור שלו). יש המשך הודעה הבאה