שלום...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הרבה זמן לא הייתי כאן.. קראתי לפרקים אבל לא ממש ביקרתי. גם המטפלת שלי חזרה היום מחופש וגם אני מלאה בצורך לכעוס עליה ומצד שני מחכה כבר להיות לידה, להריח את הריח המוכר ואחר, לצאת ולכאוב שזה כ"כ קצר וכבר נגמר וחלוש מלאות וריקנות ו.. להכל אני מתגעגעת.. ככה זה חברים, אנחנו עושים צעד קדימה ושניים אחרונית.. מנגנוני הנפש חזקים מאיתנו לפעמים. צריך הרבה רצון וכח להתגבר ולהתבגר... אני עצובה. שוב הגענו למקום שצריך לגדול ממנו. שוב אני פוחדת, שוב קשה. ושוב.. לעזאזע, בא לי לבכות ואני מתביישת. זה ות הקלון שלי. בורחת כשבוכה ושונאת את עצמי על כך. ביום הראשון שהגעתי לטיפול אמרתי בתגובה לשאלה למה באתי ש"נתקעתי" ומאותו היום ממש כל פעם התקדמנו עד לתיקעות ומשם היה צורך בשינוי. זה כל פעם מוכר יותר אבל כואב יותר... קצת עצובה, הרבה עייפה . והמון.. מתביישת לבכות וחונק לי בגרון... ליאורי
הי ליאורי, ברוכה את בשובך. תראי כמה רגשות הזכרת: כעס, כאב, עצב (יותר מפעם אחת, געגוע... וגם בושה (יותר מפעם אחת). וכנראה שגם פחד, בעטיו את בורחת. וגם שנאה... כל כך הרבה רגש... אודי
כן, אבל מה עושים עם הבושה הזאת?? היא הורגת אותי.. אני מרגישה כל-כך כלואה... מושפלת, דפוקה ואם אני בוכה אז זה מתעצם. אסור לי לבכות. אסור. אמרתי את זה בכל מיני צורות כבר, אבל המטפלת שלי אף פעם לא פתחה את זה ממש. ולפעמים.. כבר חנוק לי כל-כך.. כשאני יוצאת החוצה בשקר כלשהו ובוכה היא לפעמים באה ושואלת למה אני בוכה ואני מכחישה. כמו ילדה קטנה... היא לא מתווכחת איתי. ואני נהנית מהשקר שסיפרתי לעצמי ולה יחד. זה כאילו נעלם. לא שם. לא בכיתי. לא.לא.לא. יש סביב זה סיפור קשה להחריד. ואני כל-כך, כל-כך כל-כך מתביישת... פעם, אמרו לי שגיהנום פירושו לשבת ולהתבייש במעשים שלנו אודי, אני מבינה מה זה גיהנום מהסוג הזה... help... ):
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
