אין

זהו.. זה נגמר.. אני חושבת שאפשר לאמר.. חודשים שכלום לא הולך בינינו.. שיטת עבודה אחת דפוקה שהרסה את כל מה שהיה בינינו.. שנים של קשר שנגמר.. שונאת את המיומנויות, שונאת את מה שזה עשה לה, לי, לטיפול. לא יודעת איך אחזיק מעמד. הכאב גדול מאוד. שונאת את עצמי על שנתתי לה להתקרב אלי, להיכנס לגעת בי ובבפנוכו שלי. שונאת את עצמי שאפשרתי לה להיות איתי ובשבילי במשך שנים. שונאת אותי כל כך שלא הצלחתי להכניע את עצמי ולקבל את מיומנויות האלה. שונאת אותי כל כך. מפלצת הייתי ומפלצת נשארתי. כל כך כואב בבפנוכו. אם היתה תקופה שהצלחתי להפסיק עם פ"ע, הרי שכאילו כלום לא היה ולא השתנה, להיפך, הפ"ע עכשיו הרבה יותר קיימת, עוצמתית, שלי ואיתי. כשאמרתי לה שאף אחד לא יכול לעזור להפרעת אישיות גבולית כמוני, הייתי צריכה לזכור בתוכי שלמרות שהיא רוצה, זה בלתי אפשרי. אז אולי הכאב היה קצת פחות. קצת פחות. קצת. פחות. אולי. כל מה שאני רוצה זה לגמור את עצמי. רוצה למות. צריכה למות. צריכה להיעלם מהעולם הזה וכל מה שיש ואין בו. אני כל כך צריכה למות. הגוף אומר את זה, הלב אומר את זה, הנפש אומרת ומרגישה את זה. אני צריכה למות.

קוראת את מה שאת כותבת ושמה לב שמנגבת דמעות שכל כך הרבה זמן נשארו בפנים. לא יודעת במה כל כך מזדהה איתך , אולי זו השנאה העצמית ? הרצון לפגיעה עצמית שתמיד נמצא .לפעמים מלחש, לפעמים צווח בקול אדיר שמחריש את האוזניים ומעוור את הראיה, ןלפעמים אף... היאוש השחור ,הענק הזה, העמוק כל כך, שאתה מסתכל רואה ומבין שאין סיכוי, ואולי מלכתחילה לא היה סיכוי,שמה שהיה הוא שיהיה. שיר, מרגישה כאילו נתת ביטוי למה שאני מרגישה. אני יודעת שזה לא מנחם...מצטערת, אין לי דברי ניחומים.. רק רוצה לומר לך שמאוד מזדהה עם מילותיך.

הייאוש.. לפעמים נדמה שהכל מתחיל ונגמר בו.. שהכל מסתכם בו עצמו.. הוא זה שיכול לעמוד מול כל דבר.. ולגמור.. אומרים שהדבר הכי קשה והכי נורא זה יאוש, כי כל עוד הוא איננו- ניתן עוד לעשות, לקוות.. כשהוא מגיע- כבר לא נותר כלום מלבדו. איתך בכאב..

היי שיר. קוראת אותך לאחרונה (אחרי פרק זמן שלא היית כאן והרגשתי בחסרונך..) בכל אופן כואבת איתך ורוצה להציע משהו שזוכרת שיש לך התנגדות אליו ומאד מזדהה איתה כי גם לי הייתה ועדיין.. אבל התחלתי לאחרונה טיפול תרופתי שקצת עוזר להרגיש פחות את הכאב הנורא הזה.. עדיין עם התנגדויות וגם לא תמיד קל עד שמוצאים את התרופה הנכונה לך אבל תמיד אפשר לחזור לנקודת ההתחלה אבל אפשר גם לקחת את הסיכון ואולי להרויח .. קצת פחות סבל?? זו רק הצעה ואם לא הייתי מנסה בעצמי לא הייתי מציעה אבל באמת חושבת עלייך ורוצה לעזור לך כי כל כך יודעת על מה את מדברת. למות תמיד אפשר וזה גם ממילא יקרה וחבל להיות חיה-מתה = כמו שאני הרגשתי הרבה זמן עד שהשתכנעתי לנסות. ולא מתחרטת. כי לא היו לי חיים קודם. בבקשה שיר!? את ממש לא צריכה למות. תקלי על עצמך. את אדם יקר , רגיש ואיכותי. ויחד עם הפסיכולוגית זה יכול להיות שילוב מנצח. שולחת לך חיבוק ובליבי אני איתך.(מיקה)

מיקה יקרה קודם כל הכי חשוב לי להגיד, מאוד מאוד מעריכה אותך על שניסית והתחלת משהו חדש, משהו שאני יודעת שהיה קשה להחליט לעשות את הצעד לקראתו. זוכרת שהנושא עלה לא פעם, שדברנו עליו.. איך עשית את זה מיקה? איך הצלחת לשים בצד את כל ההתנגדויות ולהתחיל במשהו שהוא באמת הרגיש בכלל לא פשוט? ו.. את יודעת מיקה, לא חשבתי בכלל שמישהו שם לב שלא ממש הייתי כאן תקופה.. זה לא מובן בשבילי ש.. אז תודה.. באמת..

היא התקשרה עכשיו. זה עשה לי בלגאן יותר ממה שאני מסוגלת להתמודד איתו. אומר שמבחינתה היא רוצה להמשיך ושהיא תחכה לי מחר בפגישה שהיתה אמורה להיות. היא חושבת שזה זמן כן להיות בטיפול ולא לעזוב. ואני שומעת אותה ולא מבינה ולא מצליחה ממש להגיב. כאילו אכפת לה ממני, אבל אם אכפת לה למה היא מתעקשת על משהו שעושה לנו רע כבר חודשים. היא אמרה שאני כבר חודשים במקום מאוד רע. אז היא כן יודעת וכן מרגישה. אמרתי לה שנתתי לה שקט ממני, לא לשמוע ולא לראות אותי. נתתי לה את המרחק ממני. בשביל מה היא התקשרה. רק נהיה לי בלגאן בתוכי. לא מצליחה לעשות סדר במחשבות. הכל היה מתוכנן בתוכי. יום שלם אני רק חושבת איך אני מתמודדת ואיך אני הולכת מכאן. הולכת. הכל היה כל כך מתוכנן. והיא עשתה לי בלגאן. לא יודעת מה לעשות מחר. אם אלך ארגיש הכי פתטית בעולם. אם לא אלך ברור לי שזה היה סוף אמיתי. שלי. אני באיבוד אודי. מניחה שבכלל לא מובנת, לא מצליחה הסביר. סליחה על הכל. סליחה

זה העניין אודי, שאני באמת נחושה ומבוצרת בעמדה שלי.. אבל גם היא. אני לא אומרת שסוג הטיפול הזה לא טוב, אני גם לא אומרת שהוא לא עובד.. אני מודעת לכך שהוא יכול לעזור להפרע אישיות גכולית.. אבל אודי.. אני לא רוצה אותו, אני ממש מתנגדת לו.. אני מרגישה שהוא לקח ממני אותה ואת הטיפול שהיה לי.. אני מרגישה שהוא הרס לי את כל מה שהיה לי.. (והיא יודעת הכל כי דברנו על זה) ועם התנגדות כזאת, כמו שיש בתוכי, איך היא חושבת שהוא בכלל יוכל לעזור לי? כי במצב כזה אין סיכוי שמשהו יעזור לי. הכל רק הולך ונהיה גרוע יותר. חוץ מזה, שצריך להודות באמת.. שיש הפרעות כמוני, דפוקות, שאף אחד, אבל אף אחד לא יכול לעזור לה. וכל החיים אני אשאר גבולית כזאת. אני מרגישה שאין יותר מה לעשות מלבד זה שארים ידיים ואתן לה להעביר את השעה הזאת איך שהיא רוצה. שתדבר. שתסביר. שתלמד. שתעשה מה שהיא רוצה. אני גם ככה לא מצליחה לקלוט שום דבר. שתדבר לעצמה. לפחות יהיה לנו שקט בפגישה במקום מריבות וכעסים. גם ככה אף פעם אף אחד לא עושה מה שאני רוצה, וגם לאף אחד בכלל לא אכפת מה אני רוצה. ומה אני מרגישה. היא מדברת על זה שאנשים לא תיקפו בילדות שלי, היא עושה בדיוק את מה שהם עושים, רק יותר גרוע.. כי הם לא ידעו מה הם עושים, והיא יודעת שהיא בוחרת לא לתקף (לפחות היא יכלה להגיד לי את זה באופן ישיר). שהכל יימשך ככה עד שהכל ייגמר. וכשאין כח ורצון ויכולת ומסוגלות, בסוף הכל נגמר. אני תמיד אהיה בעד הסוף, ככה יהיה הרבה יותר שקט. לכולם. :(