רע לי

אודי שלום, הקשר של הורי הוא במריבות תמיד, חצי שנה שאני מדברת רק על אמא שטלתנית וכך שהיא לא יכלה להכיל אותי ואם הייתי עצובה אז היא לא התייחסה לזה בדאגה, הקשר שלי עם אבי היה כזה שלא פניתי אליו בצרה כי רציתי להגן עליו לא רציתי להכביד עוד...ורק עכשיו אמרתי זאת בטיפול, מדוע חיכיתי?לא יודעת אבל פתאום המטפלת שלי אמרה שהיתה לי "הזדהות השלכתית" למה הכוונה? אני דומה לאבי בתכונות אז מה אין לי זהות עצמית?הבדידות שלי היא בעצם שלו?הדיכאון שלי הוא שלו?מה פתאום? וחוץ מזה אבא שלי הוא זה שתמיד טיפל בי ורחץ אותי עד גיל 8-9 והמטפלת אמרה לי שזה גיל מאוחר אז מה זה אומר? חוץ מזה אני לא מבינה מה הקשר שלי מפחד נטישה או פחד מקרבה האם יש קשר?פוחדת תמיד שאם אתקרב יותר מדיי אני עלולה להזיק או לפגוע, ואני לא מבינה איך כל זה קשור לקשר שלי עם אבא? פתאום היא רוצה שאספר על הקשר שלי איתו והיא כבר לא פה ואין עם מי לדבר..וכל הזמן רע לי,,נשארתי ללא מענה לשאלות רבות וקשה לי לענות בעצמי...כל הזמן אני מחפשת הגדרות לבעיה שלי והיא החליטה שאין צורך בהגדרה ולא מוכנה לתת לי אבחנה..למה פסיכולוג לא מוכן לתת אבחנה? אולי ככה אני אדע למה אני כזאת דפוקה אולי תהיה סיבה..רע לי כל כך....והיא נסעה....

מיכ/מיכל לא יודעת איך לומר את זה, גם אני (הייתי) קצת כמוך בתחילת "המסע", וזה וואחד מסע ומשא, מאוד קשה, ומאוד מציף, קשה להכיל, וקשה להכיל את עצמי בין היתר כי האדם הקרוב לנו ביותר, אנחנו בעצמנו, או אני לעצמי הוא חידה לא ברורה סתומה כאוטית. אפילו הזכרונות מקוטעים, מחוקים, קיימים ולא קיימים. אני לא יודעת מה קרה אצלכם, זה כמו שטולסטוי כתב "כל משפחה אומללה, אומללה לפי דרכה", אבל התחושת שלך מוכרות לזרא ממש

היי מיכ/מיכל כתבתי והכל נמחק ואני כותבת לך שוב, קצת קשה לי לנסח את זה מחדש. גם אני (הייתי) כמוך בתחילת "ה" "מסע", וזה וואחד מסע וגם משא כבד, קשה להכיל , מציף (כל כך הרבה שאלות), בין היתר משום שהאדם הקרוב אלינו ביותר, הוא חידה סתומה, בלתי מוכר לחלוטין, האדם הזה הוא אנחנו לעצמנו, אפילו הזכרונות לא ממש מוכרים, קטועים, מעורפלים קיימים ולא קיימים. (מהבחינה הזו, אבחנה או כותרת באמת לא יעזרו לך להכיר טוב יותר את עצמך, אולי להפך, אם כי הרצון הזה להאחז במשהו ברור או שתהיה איזו משמעות בתוך הבלגן מובן, גם אני רציתי והתעקשתי) המפגש הטיפולי קשה מאוד ומהמם במובן של overwhelming . אני לא יודעת מה קרה אצלכם זה כמו שכתב טולסטוי "כל משפחה אומללה, אומללה לפי דרכה", אבל התחושות שלך מוכרות. אין לי עצות או הבטחות, מלבד השתתפות בתחושות ורצון לחזק את ידיך ורוחך. אני מאחלת לך שתמצאי את הכוחות להמשיך "במסע". מועדים לשמחה (אמרו לי שכך צריך לברך, שאם כבר תמעדי זה יהיה בשמחה וששון) רחל

קצת פדיחה, חשבתי שהראשונה נמחק... טוב לפחות אני רואה שיש לי זיכרון לא רע, זכרתי כמעט מילה במילה. נראה לי שקצת נסחפתי לדרמטיות. וחוץמזה נכון שלדעת את האבחנה זה מצמצם את הבן אדם להפרעה או מחלה, אבל מצד שני נדמה לי שלפי חוקי האתיקה זו זכות בסיסית של המטופל, אם כי אני לא בטוחה שזה תקף גם לגבי פסיכותרפיה. היה אפשר לוותר על הודעה אחת, אבל לא נורא