לבמבי וגם קצת לאודי

הי במבי! הרבה זמן לא הייתי כאן, ועברתי על ההודעות. לא מזמן כתבת שהקול שלי חסר לך, וזה היה כל-כך נעים לקרוא... האמת היא, שקצת נעלבתי ממך אודי. כתבתי כאן בכאב רב על חוסר אמון שנותר לי ואתה ביקשת שארחיב. כשעשיתי זאת, הבעתי גם פחד ממך. ואתה כתבת שאני צודקת, שכנראה אני רק צריכה לשרוד ובכך פתרת אותי. הרגשתי דחויה. הרי אם כתבתי וצעקתי- סימן שהיה בי עוד משהו שרצה להאמין, לא? היה נדמה לי שלא קראת את הכאב שלי, ואפילו כעסת על שלא האמנתי בך. אז החלטתי לא להיות כאן יותר. בנתיים מאז, ובאמת במזל, שהמטפלת שלי לא ויתרה עליי. היא נלחמה. אינני מרגישה אמון עדיין, אבל אני נלחמת ובדרך לשם. ואת במבי- קראתי את הודעותייך. עברת לארבע פעמים, נכון? זה קשה. גם איתי "מתווכחים" על פעמיים... ואני רוצה רק אחת, כי כואב וקשה... ובכל זאת, לא מרשים לי. אל תפחדי, זה קירב אותי, וגם מילא. דווקא מתוך כך הימים שבין לבין היו פחות קשים. מצאתי את עצמי אפילו ממש עסוקה בפעילויות כיף כאלה, עם חברים. הרגשתי רגועה יותר. ולא, זה דווקא נתן כח לעבודה ולימודים. אל תפחדי במבי. אל תפחדי. בגעגוע מתוק וכוחות קצת חדשים את יודעת, אני שרה שנים. ואני רוצה לשיר לך משהו: "מהמרחקים, שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים, הם הגבולות- אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות..." ומהמצולות שלנו, שלי ושלך- שולחת לך את חבל ההצלה. באהבה, ליאורי

אני לא יודעת אם באמת אני לא הבהרתי את עצמי או שאולי, אולי גם אתה טעית אודי. זה בסדר. זה דווקא נוגע ללב בעיני ואנושי יותר. למדתי ממך דבר מקסים- סיפרת שבימים אחרים כשהיית חובש, דווקא מצבם של אלה שלא צעקו בשטח, היה פחות טוב. זוכר? וחשבתי על זה- שאם מישהו כאן, הוא צועק, זימן שעוד יש לו כוחות. אבל אם מישהו נעלם, או מביע צוך כזה סימן, שבאמת הם נגמרו, הוא משתמש במיכל הדלק הרזרבי שלו, ודווקא לו צריך לתת כח. ואתה עצמך גרמת לי לחשוב כך. אפילו סיפרתי על זה בטיפול. קלעת באופן מדוייק כשרשמת שאני נזהרת. נכון אודי. נפגעתי כל-כך חזק שאני מעדיפה להיזהר עשר פעמים מלהיות פזיזה פעם אחת. בכל פעם שרע לי ואני על סף בכי- אני בורחת. ובכל זאת, יש משהו בתוכי שמתרחש. תודה שעכשיו הבנת. מעריכה את זה. ליאור

כותבת לך למרות שכל אצבע שוקלת מליון טונות. טוב שחזרת, אני שמחה על כך, חסרת לי,מאוד. את "תופסת"אותי במקום מאוד לא קל.החגים הורגים אותי.אני לא מצליחה להתאושש.מרגישה שאין לי גרגר אחד של אנרגיה. לא עברנו עדיין למסגרת של ארבע בשבוע.זה יתרחש אחרי כל החגים (בתחילת אוקטובר)(אם עדיין ישאר עולם ואם אני אצליח לשרוד בו) נכון לעכשיו אני קצת בכאוס.גם איתה ,בגלל החגים הפגישות קצת מתבלבלות-בשבוע של ראש השנה נפגשנו רק פעמיים וכך יהיה גם בסוכות. אולי אני בייאוש ? תודה על השיר הוא נגע בתוך הלב-מתוקה! אגב, מי כתב והלחין אותו ? לא מכירה.. תודה גדולה גדולה על חבל ההצלה !!! ..הוא כבר מוכר לי מההתכתבות הקודמת שלנו וזה גם מרגיש לי אולי קצת רצפה...מתוקה ! תודה לך. שלך, במבי.

עצוב לי שעצוב לך.. אני לא חושבת שאת בייאוש, ואולי מקווה שלא... אני חושבת שאת אבודה בבליל החגים... ומה שהם מעלים. אצלינו נקבעו יותר פגישות. לו"ז צפוף, אבל היא די התעקשה שאגיע . תחזיקי מעמד, רק עוד קצת. נשאר רק סוכות. וכיפור ממילא יוצא על שבת כך שזה לא ממש "תופס" מקום... ואולי, אולי במבי תנסי לעשות עוד דברים כיפיים ולנצל את הזמן? גמני התקשתי בזה מאוד אבל דווקא כשהכרחתי את עצמי לצאת להליכה , סרט עם חברה ואפילו סתם לשבת על שפת הים הרגשתי פחות רע. חושבת שיש משהו שיכול לעזור לך? השיר הוא של גלי עטרי וסגיב כהן. תקישי בגוגל "מהמרחקים גלי עטרי" ותשמעי אותו. אני קשורה אליו באופן עקיף שאינני יכולה לפרט עליו... אבל תדמייני ששרתי לך אותו. רק לך. יש עוד משפט אחד בו, שאני רוצה לשיר לך שוב: "ושמרי את נפשך לעולם..." שמרי אותה , טוב? היא כל-כך יפה הנפש שלך... חיבוק (אם את מסכימה) ליאורי