שלום אודי

הימים הנוראים, שלא לומר נוראיים, כבר כמה לילות אני לא ישנה, מגייסת את כל כוחותיי כדי לצאת לעבודה, ולא ממש מתפקדת בבית (אני מקווה לטובת ילדיי שאני לא הופכת להיות כמו אמא שלי בפאזה הלא אלימה שלה). לא חשבתי שאכתוב יותר , זה לא שאני מתנשאת אבל אני פשוט לא מרגישה שייכת. בכל זאת הייתי רוצה לשמוע מה אתה חושב. בגדול, נראה לי שהטיפול הזה הורס לי את החיים, זה כל הזמן קשה ואני כמו עש שנמשך אל להבת הנר. אני מאמינה לו כשהוא אומר שהוא רוצה רק לעזור, העניין הוא שנראה לי שאיתו קורה מה שתמיד קורה לי בקשר עם אנשים , בגלל זה אני לא אוהבת להיות קשורה וגם לא צריכה את זה, אף פעם לא הרגשתי בודדה גם כשהייתי לבד. אני חשה בזלזול כלפי מצידו, אלו לא דברים שהוא עושה במודע, מדובר בניואנסים דקים, מעשים קטנים וג'סטות שנעשים בהיסח הדעת ודווקא משום כך כמו פליטות פה מתגלה בהם ביתר שאת הלא מודע, אפשר לא לייחס להם משמעות אך מצד שני הרי כל מה שקורה בחדר משמעותי, זה מכאיב מאוד ומשפיל, אני מרגישה כל הזמן שאני לא בסדר, ומשתדלת לרצות אותו דבר שרק מחמיר את מצבי והופך אותי לשנואה יותר בעיניי עצמי. לא נראה לי שיש לזה תקנה ,שהוא יכול להשתנות (אולי אני לא יכולה?), כשאני מדברת על זה הוא לא אומר דברים מפורשים וחוזר על המנטרה שאני מתייחסת איליו כאילו שהוא אמא שלי, שזו העברה וכד', אבל מה איתו? מה עם ההעברה הנגדית? ומה המשמעות של כל אותם דברים שציינתי שגורמים לי להרגיש מבוזה, את זה הוא לא מוכן לחשוף . אני מתנצלת על האורך. גמר חתימה טובה לך ולכולם, ושנה טובה רחל