חדשה

שלום אודי, הרבה פעמים נכנסתי לפורום מתוך מטרה לכתוב הודעה אך ויתרתי בשל הליך ההרשמה (שבדיעבד, נרתעתי ממנו לשווא). אני מרגישה כל כך רע כרגע, שפשוט לא יכולתי עוד לשתוק. אז ככה, התחלתי לפני חודשיים טיפול פסיכולוגי. אני מאוד מאוכזבת. הגעתי לטיפול הנוכחי אחרי שהייתי בעבר בטיפול אצל מישהי והתאכזבתי ממנה, גם כי ראיתי שאני והיא לא חושבות באותו כיוון, שאין כימיה, ועזבתי ואני שמחה על החלטה זו. לקח לי זמן רב להתחיל שוב טיפול הן בגלל הפעם הקודמת והן בגלל חששות נוספים – מוצדקים ולא מוצדקים. בכל מקרה, התחלתי את הטיפול והרגשתי הקלה – הרגשתי שהמטפלת מבינה אותי, שאני יורדת לסוף דעתה, היא גם צעירה יותר מהמטפלת הקודמת והרגשתי טוב. הרגשתי שאני צועדת למקום טוב יותר שאני לקוחת את עצמי בידיים. אבל אני מאוכזבת. חשבתי שאראה התקדמות רצינית – במיוחד בגלל שבאתי אליה בשל בעיה ספציפית שהיא חרדת בחינות. אמנם זה היה בעיצומה של תקופת הבחינות אבל ציפיתי שהיא תוכל להרגיע אותי לפחות זמנית. הטיפול אצלה הוא בגישה פסיכודינמית – ואני חושבת שהגישה הזו מתאימה לי שכן אני מאוד ורבלית אבל רציתי משהו שהוא קוגניטיבי התנהגותי – משהו שיעזרו לי עם ההרגלים הרעים שלי, סוג של קואצ'ינג שילמד אותי איך לשלוט על ההתנהגויות, על המחשבות – לפחות זמנית שאסיים את הבחינות בהצלחה ואחר כך אין לי בעיה לנבור בסיבות שגרמו לכך ובשאר בעיות שיש לי (שכן חרדת הבחינות היא לא הבעיה היחידה). אז ההתחלה הייתה מזהירה הרגשתי שיפור מינורי בהרגשה הכללית (ואני חלילה לא מזלזלת בכך) – הידיעה שאני דואגת לעצמי, שיש מישהו שיוכל לתמוך בי ולעבור את התלאות של החיים ביחד, אבל די התאכזבתי. הפגישות איתה הן או פעם או פעמיים בשבוע ואני מרגישה שזה לא מספיק – בימים שאני לא נפגשת איתה אני מרגישה אבודה – אין לי עם מי לדבר כל כך הרבה דברים אני מרגישה וכשכבר אני מגיעה אליה זה אחרי שסערת הרגשות הסתיימה ואז יוצא מצב שאני "פותחת את הפצע" שוב פעם ומרגישה רע בסיום הטיפול – יותר רע ממה שנכנסתי. עשיתי איתה שיחה על זה. היא אמרה לי שזה טבעי שמרגישים רע בהתחלה אחרי הפגישות, ושאני לא אצפה לראות שינוי מיידי ושפתאום אתגבר על החרדה כאילו לא הייתה, אבל אני ממש מרגישה נטושה בימים שאני לא נפגשת איתה – אין אף אחד שיכול לעזור לי- אני רק יושבת בבית וכותבת ביומן איך אני מרגישה ובוכה – רק בוכה. בענין הבחינות – המצב אבוד לחלוטין. אני כנראה אפסיק את הלימודים שלי כי אני לא ראיתי שום התקדמות בעניין הזה. מצד אחד אני מאוד רוצה להמשיך אך כשדרושה ממני האנרגיה ללמוד אני לא מסוגלת. בשאר העניינים אני חושבת שיש איזשהו שיפור – אני מעזה לעשות דברים שלא הייתי מעזה בעבר- אבל העניין המרכזי שלשמו באתי לטיפול לא נפתר – כאילו לא קרה כלום. אני לא יודעת איך להסתכל על עצמי במראה , איך להסתכל להוריי בעיניים – כולם בטוחים שאני חכמה ושאני אצליח ואני משקרת להם – משקרת שהכל בסדר, ושהבחינות הולכות סבבה – בא לי רק להעלם – בלי הלימודים האלה אני לא רואה את עצמי – זה משהו שתמיד ידעתי שאעשה ועכשיו שהחלום הזה נגוז.. ואני גם למדתי משהו שאני אוהבת!!! – אז זה לא המקרה של מישהי שלמדה מקצוע קשה / לא מתחברת אליו / או שההורים הכריחו אותה... חסר לי רק לעשות את הפעולה של הלמידה עצמה... סליחה על החפירה, בשורה התחתונה אני לא יודעת מה לעשות – מצד אחד אני רוצה להמשיך בטיפול – רק בגלל הידיעה שאולי משהו אחר ישתפר. מצד שני, אני מאוכזבת מהמטפלת – ציפיתי לסוף טוב – ומבחינתי לסיפור שלי אין סוף טוב בעניין שלשמו באתי אליה ואני גם לא יודעת אם יהיה סוף טוב שבבעיות האחרות שיש לי... בגלל זה הכינוי "אבודה למחצה" – ברגעיים מסוימים אני מרגישה אבודה לגמרי. בא לי להעלם, מצטערת שנולדתי, קשה לי להתבגר (בת 24) וקשה לי לחיות את החיים (למרות שאני מודה לאלוהים על כל מה שיש לי, גם אם אני לא כל כך אוהבת את האופי שלי). ויש רגעים שאני כל כך אוהבת אותי (זה בדרך כלל כשאני עושה דברים שלא קשורים ללימודים, אני רק מתקרבת למחברת ואני מתחילה לרעוד.. זה כבר לא חרדת בחינות אלא חרדה מלימודים – ורק לסבר את האוזן – זה משהו שקרה לי רק באקדמיה, לא לפני כן). אשמח לשמוע כל עצה שתמצא לנכון לרשום לי, אודי. לילה טוב!