איפה הגבול?

אודי שלום, האם חשוב שהפסיכולוגית תדע עליי הכל? איך אדע איפה הגבול? האם זה תלוי רק בי? ה"חטטנות" הזאת רק פותחת עוד ועוד...וזה מאוד מלחיץ אותי...לפעמים קשה לעצור ואז מגיעה החרדה, החוסר חמצן הזה,מפחדת שזה שהלכתי לטיפול יפגע לי בעבודה שהיא מאוד חשובה לי...ופוחדת מה יקרה אם יגלו שהלכתי לטיפול...האם גם את זה לעלות בטיפול? כי בשכל אני יודעת שיש דיסקרטיות אבל עדיין פוחדת שאאבד את העבודה, המשפחה שגם מה שטוב בחיי והצלחתי לבנות יהרס...למרות שהבנתי שאי אפשר לדווח לעבודה ללא ידיעתי, האם זה נכון?(אין לי מחלה נפשית הפוגעת ביכולותיי המקצועיות) בכל זאת החרדה גדולה...איך חיים עם החרדה שמא אאבד הכל בגלל הטיפול אני הרי לכאורה אמורה להרגיש הפוך שדברים יסתדרו בסוף...אבל הטיפול רק פותח וזה מלחיץ מאוד...ואז מגיעה התחושה של חוסר שליטה וחוסר אונים...מה יכול להרגיע? האם אוכל לעצור ולהגיד עד כאן אני מוכנה לגעת? האם יש משהו בריא בלפתוח? או שזה לא נורא גם לא לפתוח דברים? דרך אגב, אתה יכול לקרוא לי מיכל אם השם הקטוע מפריע לך...כי מבחינתי הוא יישאר כך לבנתיים.

אודי, הפחד שלי העיקרי זה איבוד שליטה...כי בכל זאת פסיכולוג יודע בדיוק לנגוע בנקודות הרגישות...לדוגמא לא רואה את עצמי מנסה בכלל כל סוג שהוא של היפנוזה...בחצי שנה אחרונה הרגשתי חוסר אונים ואיבוד שליטה וזה נורא.כאילו האדמה זזה והכל נשמט מתחתיי,כשרע לי אני בייאוש וכשטוב לי אני בחרדה שהכל יתמוטט איך אמצא את האיזון? והשם הקטוע הוא גם סימבול להרגשה...