אז ככה...

עוד חודשיים אני בת 40...נדמה לי שאני מבוגרת ממך :). כמה שאני משתדלת שלא, אני מוצאת את עצמי עושה סיכום של חיי. (אני עושה את זה גם בראש השנה היהודי והאזרחי...:) ). 40...זה מספר מפחיד. אין לי שום הישג משמעותי שאני יכולה לציין. בעלי עזב אותי בשביל מישהי אחרת, הפרנסה באה קשה מאוד וב20 שנה שאני בארץ לא הצלחתי לבנות לי לא קשר משמעותי אחד,חוץ עם המטפל שלי. המטפל שלי...הוא בן 69...הבנתי את זה ממש לא מזמן. לא פעם אני מוצאת את עצמי מתעוררת בפאניקה ובכי כי חלמתי שקרה לו משהו... במשפחה שלי לא מגיעים לגילאים האלה.אמי נפטרה כשהייתה בת 45. פתאום אני מבינה כל כך את הסבל שהיא עברה ומצדיעה לה שהחזיקה מעמד עד לגיל הזה. ובכלל...בת 40? איך זה יכול להיות? אני לא יותר מילדה מפוחדת מהחיים. לפני כ10 שנים אובחנתי כסובלת מהפרעה ביפולרית מהזוג השני,הקל יותר. מצחיקים אותי אלה שאומרים שזה קל יותר. אין לי מאניות ארוכות ויפות, רק היפומאניות קצרות ושאר השנה דיכאון קליני קשה.אני לא מספיק חולה כדי שזה ידרש אישפוז.אני קצת כזה נופלת בין הכיסאות.לא נורמלית מספיק כדי להיות כמו רוב היתר, ולא חולה מספיק כדי לקבל פטורים מהחובות של החיים. קשה לי. אודי היקר,ניסיתי.לא רגילה לשתף אחרים בחיי... תודה על המקום והאוזן הקשבת. אור

הי אור יקרה, רוצה לומר שמילותייך ריגשו ונגעו מאד ללבי. לפי הקריטריונים שבעיניי - הגעת יופי. אפילו מהמעט שכתבת (גם בעבר) יכולתי להתרשם מהישגים ומאמצים להתגאות בהם, ומאד. דברים קטנים עשויים להיות חשובים מאין כמותם, ואולי לא חייבים משהו גרנדיוזי ונורא הוד. לכל אחד מגבלותיו. מקווה שתוכלי את עצמך לראות בך אותם. ולאהוב. כמו-כן, חושבת שאני מכירה את הקנאה במקום של ה'שגעון' חסר הגבולות (שבעטיו מקבלים פטורים מהחובות של החיים, ומניחה שזה אומר שהופכים להיות תלותיים על כובד המשקל) אבל, כנראה שאף על פי כן ולמרות הכל, עדיף להיות יותר עצמאי, שמרשה לעצמו להשתמש ולהיות תלוי במידה באדם עצמאי אחר. האם? ממני, סוריקטה (עוד 'זקנה' אחת...) ;-)