זהו...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היא נסעה שוב.. לא יודעת מה לומר.. מרגיש לי חוסר אונים,נגמר לי הכח, מרגיש לי גם עצוב..הכי בעולם.. נפגשנו הבוקר ,רציתי לזרוק ולנפץ עליה את העציץ שלה... שיכאב לה, הכי בעולם שרק אפשר..אמרתי לה הכל.. גם תיארתי בפניה איך אני מנפצת .. איך כל רגבי האדמה מתפזרים עליה ומסביבה על הרצפה... תיארתי את הצמח ששוכב על הרצפה מיותם, שורשיו מתנדנדים להם כך, סתם באויר.. רציתי להכאיב לה ושיכאב לה הכי הכי בעולם... ואז, פתאום כבר לא רציתי שיכאב לה..ואחר כך ,גם לא רציתי להכאיב ... אתמול,כשחשבתי לעצמי,כבר הסכמתי בלב להצעה שלה ,למרות שההצעה מפחידה, שבסדר,נגביר אחרי החגים את מספר הפגישות לארבע בשבוע. היום, הייתי עסוקה המון בלבקש ממנה שנעשה סיום !!! זהו, לא יכולה יותר, כבר נגמר לי החכיון בפעם הקודמת שהיא נסעה.. הסולם עדיין לא התייצב לגמרי מהנסיעה הקודמת שהייתה לא מזמן.. עד יום חמישי בשבוע הבא...???????? לא מצליחה לראות איך שורדים ??? למרות שנתנה לי שוב את הפנקס ,(הפנקס ההוא שנתנה לפני נסיעתה הקודמת ובו כתבה "ל...,פנקס לקיץ מ...") למרות שצירפה הפעם גם את המרקר הירוק שלה. אודי, זהו...נגמר כל הכח שבעולם..לא רואה איך ממשיכה.. מרגישה שמרימה ידיים, מוותרת,ו.... זהו.............................................
הי במבי, בהזכרות בפרידה הקודמת, שהייתה ממש לא מזמן, יש לא רק כאב. יש גם את החזרה שלה והמפגש המחודש. זה לא מקטין את הקושי, הכעס העצום שאת חשה על נטישתה אותך, האימה והרצון "לסגור תריסים" ולא לחוש את הכאב שבניתוק. מדובר בזמן מדיד. בשבוע, נכון? וגם אנחנו כאן, להיות אתך בימים הללו של ציפיה. אל תוותרי, אפילו שקשה. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
