פשוט בהלם

או קי אני אישה בת47 ואני רוצה לשאול את דעתכם על עניין שכל אחד שסיפרתי לו עליו היה בשוק. אני גרושה וגרה אם ההורים ויש ליע שני ילדים. אחד נשוי בן 27 ויש לו משפחה,ואחת בת 18. הבת גרה איתי. כל החיים אבל כל החיים,ההורים שלי מציקים לי,הם מחליטים הכל עליי עד עכשיו,אמא שלי,לא יכולה שלא לדחוף את האף שלה לכל מקום. היא נכנסת אליי לחדר בלי לדפוק,היא מחליטה החלטות בשמי,אם הבן מבקש משהו היא לא נותנת שאני יעשה את זה,אלא היא עושה את זה. היא לא מרשה לי לבשל,כלומר לא שלא מרשה,פשוט אם אני מבשלת היא לא אוכלת,וגם אבא שלי,כלומר אני מכינה רק לי ולבת שלי! כל פעם שאני מבשלת היא עומדת לידי ומסבירה לי כיצד צריך לבשל,כאילו שאני ילדה!!! היא כל הזמן אומרת עד כמה אני לא מוצלחת ושאני לא מספיק טובה,ושאני לא עובדת מספיק קשה(אני עובדת מטפלת ) וזה עבודה מאוד קשה. היא לא נותנת לי לשטוף תרצפה,היא טוענת שאני עושה הכל מלוכלך! בקיצור היא הבוסית של הבית. לפני שנה וחצי ניהייתי סבתא ברוך ה', ואני כסבתא אמורה ליהיות עם הילד,נכון? אז היא לא נותנת לי! היא מטפלת בו כל יום,ולי צלא נותנת אפילו להאכיל אותו! היא אומרת וגם אבא שאני רוצה בו רק כמשחק. אין לי כוחות להיתמודד עם זה וכשיש מצב כזה אני פשוט הולכת לצד,ולא מתווכחת! אתמול למשל,הילד רצה לשתות,אז נתתי לו,והיא טענה שאסור לתת לו לשתות כ''כ הרבה כי אז הוא לא יאכל,ותתי לו אולי בקושי 1/10 מכוס קטנה. כל מה שהיא מרשה לי זה ללכת לשחק איתו מתחת לבית אולי חצי שעה אחר שהם חוזרים מהגינה. אבל היא לא מבינה שאני הסבתא? ממתי סבתא רבא מטפלת בתינוק ולא הסבתא? ממתי?! היא לא קולטת שאני בת 50 עוד מעט? אני כבר לא ילדה היא טוענת שאני לא שווה כלום,ואפילו כשהיתגרשתי היא טענה כי לא נורא וכולם עוברים את זה! היא תמכה בי אף פעם כאמא. היא טוענתת שאני אמא רעה,ולא מחנכת טוב. איך אפשר לסבול כ''כ הרבה? ואבא שלי,פשוט בלי שום הסברים מפסיק לדבר איתי,הוא אפילו לא יודע איך מחתילים ילד,אבל כשאמא שלי צועקת אליי בגלל מה שהיה אתמול,אז הוא החליט גם להיתערב ולהפסיק לדבר. זה שלא כתבתי עליו זה לא כי הוא טוב אלא כי פשוט כל מה שהוא עושה זה להקשיב לאמא שלי ולהפיק לדבר איתי. כמו כן,הוא שתה בעבר. הוא טוען בדיוק כמוה שאני לא שווה כלום,הם לא נותנים לי לעשות כלום בבית. עם למשל אני מבשלת על טמפרטורה כלשהי אז הם יבואו וישנו אותה כי הם חושבים שככה זה נכון. כמו כן,הבת שלי לא סובלת אותם! היא לא מסדרת איתם מרגע לידתה. הסבתא מתנהגת ב-ד-י-ו-ק אותו דבר כלפיה,והיא ככבר בת 18 והם כל הזמן רבות. הם לא סובלות אחת את השניה. כמו כן-עם למשל לא עושים משהו כמו שהאמא והאבא רוצים אז האמא הולכת ומקללת בכל הבית ככה שאף אחד לא יישמע,היא לוחשת קללות. זהו זה הסיפור שלי! אני רוצה פשוט לשמוע מה אתם חושבים,מה דעתכם על כל העניין הזה?

לפי הסיפור שספרת,ההורים שלך מעבירים לך מסר שהם לא סומכים עליך, לא רואים בך אדם בוגר ואחראי ואף מחלישים אותך וגורמים לך להרגיש חסרת ערך,זה לא דבר חדש, ככה זה היה ונשאר. מצד שני בזה שאת נשארת בביתם, לא נפרדת מהם ולא בונה לך ולבתך מקום משלך, את מחזקת ומזינה את החשיבה וההתנהגות של הורייך. זה קשה לפעול וליזום מתוך תחושה של חוסר ערך וחוסר אונים, אבל כנראה "הגיעו מים עד גועל נפש" אולי מתוך זה, תעשי מעשה, בתך בודאי תתמוך בך ועם כל הקשיים תעשי מעשה ותפרדי סופסוף ממהורים. וד"א אולי גם להם מגיע קצת שקט לעת זקנה?.