עכשיו אני (כי ההוא הלך...)

אחרי תקופה ממושכת של עיסוק בדברים כאלה ואחרים, שאומנם קשורים לחיים שלי; אבל לא לעולם הפנימי, פתאום שוב ניצבת מול כל מה שנמצא שם... זה יהיה לא נכון לומר שאני מופתעת, שלא ידעתי שבשלב כזה או אחר גם המציאות(?) הזו תדרוש יחס. יחס עם ריבית בהתחשב בהזנחה הממושכת. מזניחה כרונית שכמותי. גם היא יודעת כבר שמה שמתחיל עכשיו יתיש את שתינו... לא כיף איתי, אם כי משעשע לפעמים. בעיקר אותה, משום מה. חוש הומור מוזר. ואין בלמים בהתחשב בבעיית התרופות שיש לי. לא ממש מתחשק לי עוד סבב של ECT, שגם לא עשה ניסים ונפלאות קודם. כמה מיותר זה כשאפשר לצפות את העתיד, לדעת שזה בלתי נמנע ובכל זאת להמשיך הלאה.

לפעמים זה כמו להקשיב לכמה תחנות רדיו במקביל, שאף אחת מהן לא מכוונת בדיוק על הגל הנכון (אז יש הרבה רעש סטטי ברקע), וכולן בשפות זרות לחלוטין. זה כנראה נכון שהחוכמה היא להמשיך... מעולם לא טענתי שזכיתי או הצטיינתי בחוכמה יתרה. זה קשה כשהחורים בזכרון יכולים להתחרות באלה שבאוזון... ולנצח.