כל כך הרבה כאוס

שוב שלום אודי, וחברים/ות אני קוראת כאן, ורואה את הדברים שכולם כאן כותבים עליהם, ונרא ה לי בכל רגע כאילו כל קושי של כל אחד יותר גדול משל האחר. ולפתע נראה לי, שאולי אני בכלל לא יכולה להרשות לעצמי לקטר, כי מה אומר אני, לעומת במבי. ומי אני לעומת רפאים, או לעומת טימי (שאינ מבינה כל כך בכל לבי מכל כך הרבה זוויות אישיות ואחרות). ומצד שני, גם לי לא פשוט. ולכן אני מרשה לעצמי להוסיף ולכתוב ומצד שלישי- אני לא יודעת מה נכון. ומצד רביעי- הרי סביר להניח, שלא ממש יש משהו "נכון" אבסולוטית... כי אילו היה כזה, אולי כבר הייתי מוצאת אותו ועושה מה שצריך כדי להגיע אליו. יש לי שאלה חצי תאורטית אליך הפעם, ברשותך. אם יש מכלול של בעיות שאדם בא איתו לטיפול, והטריגר הוא, למשל, PTSD, האם הגיוני לטפל בPTSD קודם, או אולי עדי ף שלא לגעת? בימים שבהם התעסקנו בזה, הרגשתי שאני מתפרקת. הרגשתי שכל הגוף שלי מגיב לזה. ומצד שני, מאז "סגרנו" את זה, ויותר לא נוגעים, ו... עובדים על "משימה" טובה - החלטנו לעבוד על למצוא לי עבודה. אחרי שנתיים שאני לא עובדת בכלל. אז מצד אחד, אינ מרגישה שזה מצוין, כי פתאום אני מוצאת עניין במשהו של אנשים "נורמליים" ומצד שני, אינ מרגישה שאני שוב "מתחמקת" מהענין האמיתי שבגללו פניתי לטיפול, והוא ההתמודדות שלי עם המצב החדש לי הפיזי והנפשי. מה דעתך? אינ טועה בהרגשה שלי? האם זה נכון להשתיק את ה"מפלצות" של החשש, האימה, הכאב ולהחיות ולהזין את הפיות הטובות של החיים ה"רגילים"? כי אני הרי התחמקתי עד היום מכל הדברים הייחודיים, וחייתי חיים "רגילים" ככל האפשר, בלי להתעסק בטראומה ובהשלכות שלה - על חיי האישיים, הזוגיים, החברתייםו בכלל. ועכישו- אינ מרגישה שאני כאילו עושה את זה שוב, והפעם - מגובה ב"טיפול".. מה דעתך?