אין

היי אודי לא כל כך מוצאת את המילים הנכונות, לא יודעת לתאר, להגיד, לספר את מה שמתפוצץ בבפנוכו. אני כבר לא ממש מצליחה לתפקד, לא הלכתי לעבודה (שזה ממש אומר הכל) ולא נראה לי שאהיה מסוגלת ללכת בימים הקרובים. פתאום יש רגעים של סחרחורות וחולשה ו.. צורך ורצון לישון ולא לקום. לוותר פיזית על מה שוויתרתי נפשית. אני כבר לא מצליחה להסתיר מהסביבה, גם לא ממנה. פגישה אחרונה ישבתי כולי רפויה, בוויתור מוחלט. והיא כל כך התאמצה. אבל.. אודי.. אני לא מצליחה יותר למשוך ולהתמודד. אני לא מצליחה להרגיע ולהירגע בבפנוכו. לא מצליחה להתנתק מהכאב, מהפחד, מהכעס, מהאשמה, מהאכזבה, מכל מה שיש בבפנוכו, ותאמין לי - יש הרבה בבפנוכו. הרבה "יש" ועוד יותר הרבה "אין" שכואב לא פחות, ואף הרבה יותר מהכל. אני עייפה, בעיקר מעצמי :( שירפלצת

היי אודי אז זהו.. היא עד עכשיו לא ויתרה, אבל זה עושה לי את המצב להרבה יותר קשה. השארתי לה הודעה בלילה שלא אגיע לפגישה שאמורה להיות לנו היום, שאני לא מסוגלת יותר. והיא.. התקשרה והתחילה להגיד דברים.. על חודש וחצי של נפילה שלא נגמרת. על ראייה של שחור לבן, וכרגע רק שחור. על שהיא לא מוכנה להפסיד אותי לנפילה ולראייה השחורה. שהיא לא מוכנה להפסיד שנים של קשר לחודש וחצי.. ושהיא מצפה לי היום בכל זאת. לא הצלחתי להגיד לה, לא הצלחתי להסביר לה.. אודי.. שאני לא מצליחה למשוך את עצמי יותר. שזה הגיע למקום שאני פשוט לא מצליחה לגרור את עצמי. שהכאב גדול מידי מהיכולת שלי להכיל אותו. שאני לא יכולה/ מצליחה/ מסוגלת להתמודד. שזה הכל מתפוצץ בתוכי. פתאום כשהיא אמרה, הצלחתי להבין איכשהו את התקופה. את החודש וחצי האלה שאני לא מצליחה לעצור את עצמי מלדרדר. שהפ"ע הפכה להיות על בסיס יומיומי. שהגעתי לתחתית הבור, והוא שחור, עמוק, וצר מאוד. ואף יד שתושט אלי לא באמת תצליח להגיע. זה הבור השחור שתמיד אני נופלת לתוכו, ואני כבר מכירה אותו יותר מידי טוב. ואני יודעת שהיציאה ממנו- אם תהיה כזו, תעלה בהרבה מאוד נזק למי שקרוב אלי וגם לעצמי. מספיק לי אודי. אתה יכול להבין? אתה יכול להאמין לי? שאין לי יותר כח? שאני לא מסוגלת יותר למשוך את עצמי? שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי? אתה מאמין לי?