האם ייתכן

אחותי עוברת טיפול פסיכולוגי כתוצאה מניסיון התאבדות...מהטיפול עולה שהיא עברה כביכול התעללות מצד אבא שלנו לפני 4 שנים כשהיא הייתה בת 13...בהתחלה כולם בכו ולא ידעו מה לעשות עם עצמם..אח"כ התחלנו לדבר על זה ועל מה שהיא מספרת והתחלנו להתקשות להאמין לה...בעיקר כי יש לה עו 3 אחיות יותר גדולות ממנה ו-2 אחים קטנים וככל שהיא שמספרת לנו על המקרה זה ועל התקופה נראה לנו פחות ופחות אמיתי...היא טוענתנ שהיו מרביצים לה ומשפילים אותה...וזה הכי לא נכון..בבית שלנו אף פעם לא הייתה אלימות ברמה כזו!!...קיבלנו סטירה מאמא וצעקות מאבא כשעברנו יותר מידי גבולות...אבל אף פעם לא היו מכות והשפלות...והתקופה שהיא מספרת עליה..אבא בכלל לא היה בבית..הוא היה בקבע והיה מגיע רק בסופשים ואנחנו תמיד היינו ביחד...היא מספרת שהיא הייתה מסתגרת אחרי שזה קרה...וזה ממש לא נכון..אם כבר היא הייתה יוצאת..ההרוים שלי רבו איתה הרבה על זה שהיא אף פעם לא בבית!..אנחנו מתים שתהיה חקירה..אבא שלי מחכה שתהיה חקירה!יותר מזה מדברים שעלו לאחרונה התחלנו לחשוב שהיא עדיין בתולה.. לדעתי כל הסיפור זה כתוצאה מטיפול לקוי של הפסיכולוגית שלה!אחותי היא טיפוס עם בעיה..כשהיא מתחברת למישהו..בעיקר לאדם מבוגר ממנה..היא תעשה הכל בשבילו ותתיחס לכל מילה שלו כתורה מסיני..השאלה היא מה זה יכול להיות?? אם זה לא קרה..ורוב הסיכויים שזה לא קרה..האם יכול להיות שהיא שכנעה את עצמה שזה נכון כדי שלא יפסיקו את הטיפול...כי לטענתה היא החלה להיזכר רק אחרי שהפסיי מה שהיא מסבירה הפסיכולוגית אמרה לה שאם היא לא מתחילה לדבר היא תפסיק את הטיפול..לפי מה שאחותי מספרת הפסיכולוגית "מדריכה" אותה כדי להגיע להכרה מסויימת של הדברים..אחותי שמעה חלק מהקלטה של הטיפול והיא אמרה שפשוט מכניסים לה מילים לפה!!! האם יכול להיות שיש לאחותי הפרעה כלשהי שיכולה לגרום לה להאמין כ"כ ב"אמת" הזו???אם כן מה זה יכול להיות? חשוב שיהיה לי שמות ספציפיים של הפרעות כדי לדבר עם הפסיכולוגית..למרות שמשהו בכלל לא מסתדר לנו איתה...היא מתחמקת מלדבר איתנו ולא מוכנה להקשיב..ניסיתי לרמוז לה שאולי הדברים לא קרו כמו שאחותי מספרת ושכדאי לבדוק עוד אופציות אבל היא תקפה אותי בטענה שאנחנו לא מאמינים לאחותי ושלא תומכים ועוד כל מיני שטויות... אז חשבתי אולי אם אני ישאל אותה לגבי הפרעות ספציפיות היא כן תקשיב ותבדוק את הדברים עם אחותי.

זה מה שאני מרגישה לפעמים...ככה היה לפחות הייתה לנו אמת להתמודד איתה...אבל זה לא! בהתחלה שהיא סיפרה לו האמנו לה כי אף פעם אי אפשר לדעת...הספקות הגיעו הרבה אחרי... כשהיא סיפרה שהיו מרביצים לה..ככשאלנו אותה מתי?..שתספר על פעם אחת שהרביצו לה והשפילו אותה היא אמרה שהיא לא יודעת אבל זה בטוח קרה למישהו בבית..אחרי שהיא שאלה את אחותי אם אמור לרדת דם,יומיים אחרי סיפרה שירד לה דם וששבוע אחרי הגניקולוג אמר שהקרום בכלל לא נקרע..עברו לי מליון פעם מחשבות על זה שאולי זה פשוט תגובה שלנו כי קשה לנו להשלים עם זה אבל ככל שעובר יותר זמן וככל שהיא מספרת הדברים נראים פחות ופחות הגיוניים! לגבי הפסיכולוגית שלה...אני לא כ"כ בטוחה שהיא יודעת מה לעשות היא הפסיקה את הטיפול כבר פעמיים כי היא הייתה צריכה להתייעץ.וכשאנחנו מנסים לדבר איתה (עם הפסיכולוגית) היא טוענת ותוקפת שיש להם תמונה ברורה והם לא צרכים לבדוק דברים אחרים ושאם אנחנו לא תומכים בה אנחנו צרכים להתרחק ממנה...ואנחנו תומכים בה...המון...אנחנו עושות משמרות של לקחת חופש רק כדי להיות איתה...אפילו לכמה שעות...אנחנו תמיד מדברים איתה בטלפון,אף פעם לא לוחצים,מנסים לעזור לה לחזור לשגרה של לימודים ולהסתכל קדימה...אבל זה קשה...החוסר ודאות והחוסר עונים,לראות אותה סובלת ולא לדעת איך לעזור לה,אם היה אפשר הייתי לוקחת את הכל ועברת את זה במקומה... ואבא שלי??...ראיתי אותו בוכה והוא אף פעם לא בוכה...אפילו לא בהלוויה של אמא שלו...הוא אמר לא פעם ולא פעמים שלא איכפת לו מה הוא יצטרך לעבור העיקר שאחותי תהיה בסדר,שיהיה לה טוב... החקירה???...בינתיים היא לא הגישה תלונה..זה יקרה רק עוד חצי שנה,אולי,וחצי שנה זה המון זמן

מצטערת להדחף לפה ככה אבל הייתי חייבת להגיב כי הרגשתי קצת את עצמי בתוך הסיפור הזה אבל מנקודת המבט של זה שטוען את הטענות הלא הגיוניות. מנסיוני אני יכולה לומר לך בתור מי שעברה התעללות ממושכת בילדותה שהדבר שהיה לי הכי קשה- זה התכחשות הסביבה לחוויה שלי באמירות כמו: "את מגזימה", "את דרמטית מדי..." את רוצה לגרום לסכסוך בתוך המשפחה" וכו'. אני חושבת שזו הסיבה הרבה פעמים להדחקה הזו שצצה ועולה אחרי שנים רבות- כי הסיפור לא קיבל שם לגיטימציה ולכן למחשבה אסור היה אפילו להחשב. בעצם אין שום סיפור. עצם העובדה שהשבט לא קם והגן עלי הפך את העניין להרבה יותר טראומטי- כי הטראומה המשנית היתה הפיכתי לאשמה בכל העניין, שאין לי שום זכויות על חיי ועל גופי- ואז גם הסתברות גבוהה יותר לפגיעות כאלה בהמשך גם בגלל טשטוש הגבולות. כי אני לא באמת קורבן אלא סתם ילדה דרמטית. ואדם שגדל בלי תחושת אמון בסביבה, בלי תחושה שיהיה מי שיגן עליו או יאמין לו- עובר שוב התעללות ואז הסיכויים שלו להשתקם באמת מצטמצמים. ואני חלילה לא שופטת אותך אבל יכולה לומר לך שקשר השתיקה הוא דבר שמאוד קשה להשלים איתו לפעמים אפילו יותר מהפגיעה עצמה. מצטרפת לאודי- פשוט תהיו איתה ואל תנדו אותה מהשבט. יודעת שזה בכלל לא פשוט כי אתם חלק מהרקמה המשפחתית הזו ויש לכם זיקה לכל אחד מהחיבורים.