אין

לא יודעת איך ומה לכתוב. לא יודעת איך ומה מרגישה.יודעת רק שזה לא טוב. שזה רע. שזה מקום קשה מאוד. נמצאת באיבוד רציני, גם את זה אני יודעת. צריכה אותה יותר מתמיד, ודווקא מהמקום הזה מתרחקת. יותר משש שנים שאני אצלה, בכל התקופה הזאת לא היתה שנה אחת של ביטול או דחיית פגישה בגלל "חג" פורים. תמיד קיימנו פגישות כרגיל- וזה דווקא בא ממנה. עד השנה הזו. פתאום זה "חג" פורים והיא לא יכולה להיפגש בזמן שלנו. ביקשה להיפגש ביום אחר, אני כמובן דחיתי. לא מבינה אותה, לא מסוגלת להבין וגם לא רוצה. היא יודעת שאני במצב רע מאוד, במצב אובדני יותר מהרגיל. גם אני יודעת את זה. אני דם יודעת שאני רוצה אותה יותר, וכמה שאני רוצה אותה יותר, כך אני מרחיקה אותה ממני. עדיף להישאר לבד. לבד הכי טוב. כי כש"יש" אותה, אבל אין באמת אותה, זה הרבה יותר קשה וכואב. אבל כשאני יודעת שאין אותה, זאת פשוט עובדה קיימת. לא יודעת מה ניסיתי להגיד כאן, אולי שום דבר ממש. קשה לי עם עצמי. מפלצת שנמצאת באיבוד זה הדבר הכי נורא, קשה, מפחיד ומאיים שיש. אפילו על המפלצת. אני חושבת שהיא צריכה חופש ממני. אני יודעת שאני צריכה חופש מעצמי. סליחה. מפלצת.

היי שיר, קראתי את מה שכתבת ובהחלט כאב לי. את בטח יודעת שכשמסתכלים על דברים מבחוץ הם נראים אחרת. אפשר להבין שיש עוד זוויות ראייה. זה לא כמו שאנחנו, מבפנים רואים וחושבים שזו אמת אחת מוחלטת. אם היא דחתה את הפגישה השנה זה כנראה אומר משהו עלייך או על היחס שלה אלייך... אבל כקוראת מהצד אני יכולה לומר שזה נשמע מאד הגיוני. כנראה השנה היה לה איזה משהו בפורים. זה נראה לי הדבר הכי פשוט ואמיתי. וזה לא אומר שום דבר עלייך או על יחסה אלייך.. לא נשמע הגיוני? מקווה שהועלתי, ולו במעט. הלוואי שאת כבר מרגישה טוב יותר. אולי תנסי גם להתעסק בדברים אחרים. לא לשקוע מדי בה ובטיפול. תרגישי טוב.

היי מיכלי את צודקת.. אבל.. וזה אבל גדול.. יש לי נטייה כזו.. כל דבר לחשוב שזה בגללי ושלא אוהבים אותי ולא רוצים להיות איתי, ושכל דבר הוא איזשהו תירוץ כדי להתרחק ממני.. ככה זה כשאת מפלצת.. תודה על המילים שלך, כי כשקראתי אותך באמת נתת קול מול כל הקולות שלי, וזה תמיד טוב.. זה חשוב.. לי.. אז באמת תודה.. רבה..

ניסיון שלישי ומקווה שאחרון (2 הודעות נמחקו לי). מרגישה צורך להגיב ומקווה שזה בסדר מבחינתך.. בעיקר ממקום של הזדהות איתך (לא חדש..) . מאד מבינה את התחושות של הקושי, הדחייה ואף של הכעס הניבט ממילותייך:"לא מבינה אותה, לא מסוגלת להבין וגם לא רוצה." - תחושות שמוכרות לי מאד אבל במבט מהצד אני חושבת שכדאי לך לקבל את הצעתה לפגישה אלטרנטיבית. קחי בחשבון שיש לה גם אילוצים אחרים (אולי משפחה, ילדים או לא משנה מה) ובטח גם לה קשה לשנות או לדחות את פגישתכן. הרי זה לא נובע מרצון או חוסר אכפתיות שלה ממך. ונכון שבשורה התחתונה את זקוקה לה יותר ממה שהיא זקוקה לך (ככה זה בקשר טיפולי) לכן חבל שתענישי את עצמך (כדי להעניש אותה?) במניעת עזרה לעצמך. היא תתגבר אבל אותך זה רק ישים במקום יותר קורבני וקשה עם עצמך. אז למען עצמך קבעי איתה פגישה אחרת במועד שמתאים לשתיכן. וסליחה שמתערבת.. את לא חייבת כמובן לקבל את דעתי. ולפני שיימחק שוב .. רק אומר שאת בן אדם מקסים ורגיש (רחוקה מלהיות מפלצת!!) שרק מעורר אמפתיה ואהבה ומקווה שתתחילי להכיר בזה ולאהוב את עצמך רק קצת..(: מיקה

מיקה יקרה לא רוצה לחשוב מה זה בדיוק אומר.. אבל.. כתבתי לך והוא העיף אותי.. אנסה שוב.. זה הכי בסדר לי שהגבת, ואין לך בכלל מה לבקש סליחה, להיפך - אני צריכה ורוצה להגיד לך תודה על כך. חשוב לי גם להגיד לך שאני תמיד קוראת אותך ועוקבת אחר הדברים שאת אומרת, מה שקורה לך, מה שעובר עלייך. אני לא מגיבה מכמה סיבות, ביניהן- אני בתחתית של התחתית, ואני יכולה רק להרוס בדברים שאגיד. בנוסף, כמו שגם לך מרגיש, אני מאוד מזדהה איתך ואני מפחדת להגיד דברים שיקחו אותך למקום לא טוב. קראתי את התגובה שלך מאוחר מידי.. אחרי שכבר ביטלתי את הפגישה האחרת. לא הלכתי. אולי כדי להעניש אותה, אבל בעיקר כדי להעניש את עצמי. השארתי לה הודעה מאוד קשה, בין היתר אמרתי לה שאני לא רוצה להמשיך. והיא.. היא פשוט התקשרה אלי כשהיתה אמורה להיות פגישה.. ובשיחה אחת היא פשוט שינתה את ההרגשה שלי.. לגמרי.. והרגשתי כמה את צודקת.. הדיבור, המילים שלה, המחשבות שלה (שסיפרה לי עליהן) כל אלה גרמו לי להרגיש לרגע שכן אכפת לה. ואני אגלה לך, שזה רק גורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר. תודה לך על המילים והאכפתיות. וסליחה, באמת סליחה שאני לא מצליחה לפחות כמוך. שיר

היי אודי חתיכת אשמה יש עלי ובי. אני יכולה להגיד כאן, אבל רק כאן, שאני ממש צריכה אותה. צריכה ורוצה אותה. וכמה שזה הולך ומתעצם בי - הצורך והרצון, כך הולכות ומתעצמות בתוכי הרגשות של שנאה עצמית, כעס עצמי, אשמה וכו'. אני לא יכולה להגיד לה את זה, עדיין לא. גם ככה המצב שלי רע, כבר די הרבה זמן, וזה רק הולך ומתדרדר. אני שונאת את עצמי על שאני נותנת לה כזה כח עלי, שאני מושפעת מכל מילה שלה, שאני צריכה ורוצה אותה ככה. אני שונאת את זה שבשיחת טלפון אחת היא יכולה לשנות את מצב הרוח שלי, את ההרגשה, את הכל. לטוב ולרע. נמאס לי ההפרעת אישיות גבולית הזאת. נמאס לי מעצמי ומהמצב שאני נמצאת בו. נמאס לי ללכת לישון בבכי, מחבקת כדורים. נמאס לי ליפול מכל כתבה שמשדרים. מכל שאלה טיפשית של "איך אף אחד לא ראה". נמאס לי ממה שהיה לי. וממה שלא היה לי. נמאס לי ממי שאני וממה שיש ואין בי. נמאס לי לקום כל בוקר, ללכת לעבודה, לתפקד לגמרי "נורמאלי" עד לרגע שאני יוצאת משם ואז מתפוצצת לרסיסים. ואני יודעת אודי, אני יודעת שתמיד יהיה ככה. ואין לי כח ולא בא לי ופשוט די לי. סליחה שירפלצת