צינוקיומי...?

אודי אני יודעת שאתה אוהב סימני שאלה וספקות. אפילו האקדחים כיום שואלים שאלות ומתלבטים. אז הנה שמתי אחד בשבילך בכותרת. מתחשבת שכמותי... חזר לי קצת המרחב הפנימי היחס המשחקי הזה לעולם שבלעדיו הרגשתי מתה במצב מתקדם. כשיש לי את המקום הפנימי הזה אז אני די בהיי כאילו יש לי עוצמות גדולות לשלוח ידיים לאן שארצה. אין לי מצבי ביניים. ובחודשים האחרונים מתה לי הלהבה הזו. חזרתי לצחקק ביומיים האחרונים ולראות שהמציאות לא נוחתת עלי כמו איזה גשם של שקים כבדים כי לפני שהם צונחים עלי אני הופכת אותם לעננים רכים. עכשיו אני יכולה לעשות את זה שוב. ישבתי מול המזכירה- שחייכה אלי חיוך גדול והראתה לי במחשב שלה את התמונות של כל הילדים שלה כולל זו שיש לה שם כמו שלי (אודי גם אתה היית מוכן לקרוא לבת שלך בשם רפאים או שהיית חושב שזה אביוס לנהוג כך...?), יכולתי גם לשאול באירוניה את המרצה שלי בחדרו בשעת הקבלה לגבי הספה עליה ישבתי- אם הוא עושה עליה אנאליזה לסטודנטים שלו (אפשר לברר כך למשל מהן הסיבות הקדמוניות לאי הגשת העבודות בזמן). או שאני מנותקת ולא מתקשרת או שאני מלאת תעוזה (אבל באופן חינני- אתה יודע אודי שאני רוח טובה ועדינה...). וכל הזמן במצבי 'המאוזן' אני מזמינה את העולם לשחק, אבל לא תמיד כולם רוצים ומוכנים וזה גם בסדר. העולם מחייך אלי ומפלרטט איתי והיקום עוטף אותי במצבים האלה ואני בטוחה שאפשר ליצור יש מאיין ויש לי המון מה לומר ולספר וכל האינטנסיביות הזו והרעיונות הבלתי פוסקים והקצב המהיר וההוקוס פוקוס הזה- ואז הנפילה הגדולה. אודי אתה רוצה לשמוע מה קרה ביומיים האחרונים שהביא לזה? אתה בטח תהיה מאוכזב. היו לי ימים חשוכים שהגיהינום לידם נראה כמו גן שעשועים. משהו שהתחיל להרגיש ניתוק ממש מהמציאות וקשה לי להסביר אפילו את ההרגשה, זה ממש היה פחד כאוטי מפני שגעון תחושה של להיות נטועה בתוך חלום רע להתבונן על הכל מהצד בלי להיות. שאני לא רואה ולא חשה יותר את הגוף שלי כאילו אני כבר לא אדם יותר. הייתי הולכת ברחוב ורואה אנשים ואומרת לעצמי: הם בני אדם אני כבר לא- אני לא שייכת לקטגוריה הזו יותר. מן הדרדרות מואצת חסרת שליטה. שאין לי יכולת יותר להפעיל את עצמי שאין יותר אני. כאילו אני איזו המצאה של מישהו אחר. שכל עברי היה פיקציה , שאין באמת מציאות בהווה. כאילו הבית שלי כבר לא נראה כמו הבית שלי שמישהו התבלבל והציב אותי בטעות פה. התחלתי לפקפק בעובדת קיומי נמחקו לי פשוט שדות שלמים משדה הראיה, כל מיני בעיות ראיה משונות בתפיסה- כאילו אני רואה שיש עצמים סביבי אבל אני לא מסוגלת באמת להכיר בזה שהם שם, שהם נכבים בזה אחר זה כמו נרות חנוכה בחנוכיה שעבר זמנה. כאילו הכל מתנדנד כמו באיזו ספינה ואני מתבוננת דרך עדשה עכורה שהזוית שלה כל הזמן משתנה, הצבעים נראו אחרת וחרדה שאי אפשר לתאר. אף פעם, אף פעם לא היו לי תחושות כאלו גם במצבים הקשים ביותר. לא הפסקתי להתאבל ולבכות מרוב פחד וצער. יום למחרת כבר בבוקר הרגשתי טוב, אחרת, ולא הבנתי למה חזרו לי הצבעים ותחושת הארגון של העצמים במרחב. חשבתי לתומי כי עברתי איזה תהליך למרות שידעתי שלא עברתי שום תהליך וזו רק עבודה אקראית של המוח. אבל אז נזכרתי שכבר יומיים שכחתי ליטול את התרופה החדשה ההיא לדכאון. והבנתי שהכל בגללה. כי הייתי כבר בשאול אבל לא במעמקי הזוועה האלה. והפסקתי. מה שהיא עשתה לי ולא ידעתי אפילו שזה בגללה כי איך אפשר לדעת. חשבתי שזה הדכאון. היא ביטלה את התקפי החרדה אבל ביטלה גם את העצמי שלי כאילו הפכתי לאיזה אוטומט נטול רגשות. הרגשתי ממש שנגרם לי נזק למוח. זה פגע לי בזכרון, במוטיבציה, גרם לי לשבת במקום קפואה במשך שעות בלי לעשות כלום בלי לאכול. כאילו איזו חומצה רעילה מוססה את כל הרקמות העדינות במוח, כאילו נסגר עלי סופית מסך שחור. אודי התופעות האלה מוכרות? איזו תרופה איומה. התרופה יכולה לפגוע בתפיסה החזותית? כ"כ מוזר. כאילו הפכתי להיות אדם אחר לא ידעתי מי אני זה היה נורא מפחיד. ניצלתי. אולי זמנית רק לכמה שעות או ימים ואולי הזוועה תכף תשוב ותופיע- היא הרי אורבת לי בכל פינה. אני רק תוצר שמגיב לזה. אודי יכול להיות שאני באמת משתגעת? זו היתה דריאליזציה או יותר מזה? מה השלב הבא? כל כך משפיל לאבד כך את השפיות. אני מעדיפה למות בידיעה שאני זו אני- שאלו היו חיי וזהו מותי. בטח עוד דקה אצטער על כל מה שכתבתי פה.

אודי תודה. מה לעשות אני הולכת לאיבוד.