אודי.

למה אתה לא פה? זקוקה לך. כואב בי. חזרתי להקיא. בלתי אפשרי להשאיר דברים בתוכי מבלי להקיא . לא מצליחה לדבר אותם. מנסה לכתוב אלייך קצת. אני מתרסקת אודי. בעיקר בגוף. חזרתי אחורה . אחורה. חשבתי שאני חזקה. שעברתי כבר את המקומות האלה. בגרון חנוק לי . קשה לי . מרגישה שהגעתי למילכוד בטיפול. מן תקיעות אינסופית. הוא מנסה להיות איתי. בשבילי. להגיד את כל מה שרק אפשר כדי שירגיש בי אחרת . זה לא חודר מולו. שמתי על עצמי הגנה . התרחקתי. בבפנים אני במשבצת "נטשו אותי , עזבו אותי , המקום לא בטוח " זה קורע אותי מבפנים, אני בוכה המון . יש בי כעס, שנאה, זעם , יוצא מולו רק בכי . ותו לאו . רק בכי . מקופלת על הרצפה . שעה שלמה בוכה . זה מה שיש לי כרגע , מרגישה שהמגדל שבניתי מולו זז .. ואולי הוא עומד להתפרק? אודי, הוא אומר שזו רק החוויה שלי. אני סוגרת את האוזנים מולו וצועקת "לא מקשיבה לך .. לא מקשיבה" (כן.. התנהגות אינפנטילית מוכרת) מרגישה שיש פער עצום ביננו, מרחק. חוסר הבנה.. זה משאיר אותי בתחושת בדידות איומה. נמאס לי להתאים את עצמו אליו. מבולבלת נורא. היום, ניסיתי כן לקחת ממנו משו פנימה - מכל הדברים שאמר, והוא אמר.. האמת, אני נורא נורא פוחדת, גם לאבד אותו - ו"כמובן" שאני לא מעיזה לומר לו את זה . שאלתי אותו אם הוא עצוב מכל מה שקורה לנו , כי אני נורא נורא עצובה , הוא אמר "אני לא עצוב , עצב זה משו שבא עם ריק, אני כואב .. נורא כואב לי שאנחנו צריכים לעבור את המכשול הזה ,נורא כואב לי שאת חווה אותי בצורה הפוכה ממה שאני מנסה להביא אלייך, אבל אני מאמין בקשר שיצרנו , זו תהייה החמצה להפסיק את הטיפול ככה " אני מאמין .. אני מאמין .. דיייי ... למה אני לא? אודי, אני מרגישה את עצמי נעה בצעדים של קדימה ואחורה על כל התקופה שלנו .. נעה בזמן לעצמי .. חושבת בתוכי וואו .. כמה עברנו .. עד מתי ? זה עוד יהיה אפשרי.. יש בי חלק שנורא נורא רוצה לבקש ממנו שיהיה בשבילי - כמו שבא לי נורא לבקש ממך עכשיו .. אודי תהייה פה איתי. יש בי חלק שמבקש בצרחה בי - בבקשה , רק אל תנטוש - כמו בחוויה הזו בי, רק ..תשמור עליי - כדי שעוד אוכל להתקיים בתוכי. אודי יקר, הדמעות כבר יורדות, הצלחת להוציא ממני יותר ממה שציפיתי מעצמי , איך עוברים משבר אמון כזה אודי?... בקשר שהוא ככ אינטימי ועמוק עבורי?(ולמה הוא הפך לכזה?) איך עוברים משבר שהוא כל-כך לא צפוי .. כל כל - לא הוזמן על ידינו דווקא עכשיו , משבר שהוא ככ מאיים להרוס אותנו ואת הכל? אני מרגישה שאנחנו כמעט נוגעים במפלצת הרעה שבי .. זה מרגיש מרחק..נגיעה. אני חושבת על זה שהעקשנות הזו שלי לדבוק בטיפול , לאחוז , להאבק , כל הכוחות שהופנו לקשר עד היום .. הם אלו שמנסים להרוס בי עכשיו בכל הכח. אני יודעת שלא הבנת הסיפוקים או התסכולים שמדוברים ביננו כעת הם אלו שיביאו את היציאה מהמשבר הזה , אני חושבת שאם נצליח להיות ביחד במרחב הקטנטן הזה בין הסיפוקים לתסכולים בין הכמיהות ליאוש הטוטאלי אז.. אז אולי תמומש מחדש התקווה ? אז אולי נצלח את המשבר האמון הזה שנוצר לי בו ? בתהליך? אויי , אודי .. זה ככ מסובך. זה ככ מפחיד להתמודד . זה גדול עליי. בכמה מידות. הוא אמר מספר פעמים .. "אני כאן. איתך. במרווח הצר הזה ביחד, בין ההזדקקות ליאוש .. ואני מניח שזה אמור לעשות את זה פחות מסובך" אני מרגישה עדין ככ לבד. אני לא יודעת למה תמיד יש לי נטייה לסבך את כל העניינים. למה זה תמיד קורה היכן שעל פניו - אין טעם . אני חושבת שמה שקורה לי עכשיו , זה ההבנה שהקשר הטיפולי מולו ככ חשוף.אינטימי.קרוב. במיוחד משו שנוצר לאור העבר שלי עם מטפל ממין זכר. והתובנות האלו .. ככ מורכבות. ככ מהוות בלאגן בי. תודה שאתה מקשיב לי. שרית

הי שרית יקרה, קראתי את דברייך לאודי והייתי רוצה להוסיף קצת משלי, מן הכלים. את יודעת, לפחות כפי שאני יכולה לראות זאת, מדובר באותו פיצול מוכר - המטפל האמיתי - שנחווה, כעת, בעיקר כדמות שהיא רק רעה זדונית ומתעללת; ומטפל שנמצא ושמור יותר בדמיון - שהוא טוב אידיאלי. לא נהרס. קיים תמיד ובכל מצב. בוודאי שאם המטפל האמיתי נחווה כרשע, הרי שאם הוא נותן לך משהו, אזי המשהו הזה הוא, קרוב לוודאי, רעל. ואם זה רעל - הרקמות אינן יכולות לספוג. ואז את מקיאה, או בוכה, או משתעלת מהבפנים של הסימפונות... וכן, המטפל האמיתי הוא אדם בשר ודם ואינו עמיד לחלוטין. זה עצוב. וזה טוב. הקשיבי. יש לי איזה רעיון (מהניסיון שלי, לפעמים זה עובד ועוזר להתמלא בחיים ולהרגיש אהבה וקרבה וחיוך). הרעיון (שאכן דורש מאמץ) הוא - לנסות להגיע לפגישה, לאותו חדר ומקום מוכרים, אבל להגיע כאילו מדובר במטפל חדש, מטפל שלם-לא-מרוסק שהורכב מחדש. הוא יכול להקשיב ולחמול ואפשר להניח עליו את הראש. למטפל הזה לא צריך כבר לספר את ההיסטוריה כי הוא כבר יודע.... :-) ואת פונה אל ה"מטפל החדש" והצפוי להיות טוב ואמין, ממש כמו שפנית כאן לאודי, ומספרת לו על ה"מטפל ההוא הישן והרע". אולי גם מספרת שאת כל-כך כועסת שבא לך לנקום, לבגוד וכו'. ייתכן שזה יעזור לך לעשות את האינטגרציה ולראות בו, אותו אדם עצמו, גם את הטוב וגם את הרע. וגם בך. כן... בכלל, גם הקטע הזה בטיפול שבו אוספים את כל ההשלכות על פני השנים ומחזירים פנימה, כדי להבין שמדובר בנו אנו, אינו קל בכלל... לעזאזל בכלל לא קל... שומעת המון תקווה בדברייך ושומעת משאלת קירבה גדולה (אכן מפחיד ביותר...) מאמינה שאת מתקדמת, באמת. ושתבוא הקלה אמיתית, סוריקטה