אודי

נכנסתי לכאן היום אחרי יום עבודה מייגע רגשית, כדי לכתוב לך מה קרה לי היום... אבל אז קראתי את דבריה סוריקטה אלי... ודי התבלבלתי. (אומרת את זה בלי שיפוט.. פשוט משתפת..) לא כל כך יודעת איך לאמר את מה שרציתי לאמר.. כי עכשיו אני חושבת פעמיים מה יחשבו.. פתאום אני לא כזאת פתוחה. נסגרתי כמעה. המטפלת שלי לא בנמצא, וזה מסוג הדברים המטלטלים האלו שקורים... (אני מרגישה שאני מתנצלת על מה שאני הולכת לספר... וזה לא אמור להיות ככה..) היום בעבודה בטעות נפל לי מהשולחן עציץ במבוק שהיה בתוך כוס זכוכית דקה, ונשבר. ברקע התנגנו להם צלילי פרל הרבור, צלילים נוגעים ומרגשים... הרגשתי אסופה כולי אחרי החיבוק שלך אודי, אתמול.. ואחרי האהבה הרבה שנחשפה פה כלפי ילדה אישה יקרה... הרגשתי שיש לי מקום ואני לא מתאמצת, הרגשתי טבעית ונינוחה.. והכי חשוב, מעורסלת.. נלחצתי קצת ששברתי את העציץ, קמתי להרים את השברים... ונחתכתי... הנשימה שלי נעצרה לשניה, הרגשתי עונג קשה, הרגשתי שהגוף שלי עשה לי את מה שהוא רצה לעשות, הרגשתי שלא היתה בי שליטה באותו הרגע. ואז הרגשתי דחף להמשיך את מה שנעשה.. דחף עצום. כאילו נפל בידי יהלום ואני לא רוצה שהוא יברח. צורך עצוב להאחז. (אודי, למה זה ככה??) מאז אני אפופת פגיעות, דומעת, עם גוש בגרון. פה.. בכל זאת... מביאה את עצמי... מנסה להרגע.. ולהרגיע.. ולא להיות שיפוטית כלפי עצמי.. מנסה.. ובעיקר רוצה לא להיות לבד עם מה שקרה לי היום. לא בא לי. ילדה קטנה בי, ראשי מוטה מטה, דמעה, מנדנדת כתפיים, כאילו אומרת 'לא!' ועכשיו אני מתביישת לבקש חיבוק, זה כבר נעשה בי דביק. והייתי רוצה שזה לא יהיה ככה.. :( ~נילי~

שכחתי לברך את כולם בשבת טובה חמימה ונעימה.. וזה חשוב לי... חולקת איתכן את האהבה שיש כאן אלי, מחזירה אלפי מונים אליכן נשים יקרות.. (וספיישל אחד לך אודי.. :) ) מרגיש כמו בית, גם רבים :) איזה כיופים :) ככה זה כשיותר קרוב.. משפט חזק ועצוב שפעם שמעתי אומר כי מי שאין לו מקום יש לו מקום בכל מקום.. יש בזה מעט מן הנחמה.. אני חושבת.. ולמרות הכל מחייכת.. :) ~נילי~

הי מתוקה... זה קורה... למה להיות שיפוטית... תמיד יהיו בורות שלא נצליח לפסוע מעליהם וניפול לתוכם, תמיד תהיה חזרה לדפוסים הרגילים גם אם לא כל כך מומלצים.... אבל גם את מספרת שפחות, שכבר לא כמו פעם. ועכשיו זה לא הזמן להיות שיפוטית, עכשיו באמת הזמן לאסוף חיבוקים וגם לתת אחד גדול לעצמך, כזה שיאסוף את הגוף שקצת מתפזר לו ברגעים כאלה. יקרה. דחפים קשים יש שם בפנים. אני יודעת. אבל מחר תזרח השמש ותוכלי להגיד ש"לא נורא, קורה", ואת אותה נילי עם אותם כוחות ועוצמות ואת גם זוכרת דרכים אחרות להתמודד עם הכאב. אין לך על מה להרגיש אשמה. ואנליודעת אם את כותבת כאן רק לאודי אבל בכל זאת אני רוצה להפריח לך גם חיבוק מערסל ומרגיע, ונשיקה רכה ומרפרפת, מלאכית כזאת, וליטוף, מגע שמזכיר לגוף כמה הוא צריך מגע, ואיזה סוגים של מגע הוא באמת צריך.... אני איתך גלי

גם הפעם, נכנסתי לכתוב את קורותי הבוקר, עוד סרט של הבמאית שבי... (תכף יש לי אוסקר מהיצר הרע :) ) אך לפני כתבתי, צדה עיני את הודעתך.. אז זהו, שעכשיו יש בי דמעות גיל.. אפילו לא מרגישה צורך לכתוב עכשיו כלום.. פשוט שם, עם החיבוק החלומי הזה ששלחת לי... מליונים של תודה אחת גדולה... מעמוק בלב.. הקטן והרך שלי :) ~נילי~