קצת כועסת

שלום אודי ושלום לכולם, זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום מאז שהוא התחדש. אבל נכנסת לכאן מדי פעם, קוראת, כואבת, מתעניינית ושמחה לראות שתחושות רבות שלי, אינן שלי בלבד... אלא שיש תחושה שמרגישה לי לא הוגנת ומוגזמת מעט. אני מדברת על התלות של המטופל במטפל. התלות הזו שכוללת בתוכה מגוון רחב של תחושות, שלעיתים מנוגדות זו לזו. תחושות כמו- אהבה, הערכה עד כדי הערצה, רצון להיות תמיד קרובה, לדעת גם חיי המטפל/ת, רצון להוכיח שאני יכולה בלעדי הטיפול ועוד. אני קוראת כאן ורואה את התחושה הזו עולה אצל המון מטופלים- בצורה גלויה או סמויה. אני מרגישה שזו אחת התחושות שקשה יותר לשאת אותן. ואני לא מבינה מדוע הטיפול כל כך מעודד את התלות הזו. אני מבינה שזה בסיס לטיפול. מבינה גם את החשיבות שלה. אבל נראה לי שזה אמור להיות ברמה נורמלית. אם התלות הזו גורמת למטופל להיות שקוע במחשבות על הטיפול, לרצות כ"כ להיות קרוב למטופל (דבר שאינו מציאותי), אז בשביל מה? זה סתם כואב ומקשה. מרגישה שאני קצת באה בהאשמה למטפלים, אך מצד שני, מבינה שלא רק הם אחראים על זה. אבל תסכים אתי, אודי, שהאחריות שלהם לדאוג לרווחת ולטובת המטופלים? אז למה לא פועלים מראש שזה לא יקרה? למה לא דואגים לכך שהמטופל יוכל לעמוד בכוחות עצמו על שתי רגליו, ללא תלות כה גדולה במטפל? מרגישה שלא הצלחתי להסביר את עצמי מספיק. ובכל זאת, מקווה שהרעיון הובן. תודה.