לא מספיק
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי אודי, מעט מבולבלת אז סלח לי מראש.. רציתי את דעתך בנוגע לשיתוף המטפל את המטופל בחייו האישיים, בסודות משפחתיים ובכלל.- האם זה לא יכול לפגום ביעילות הטיפול? קשה לי להמתין לתשובתך (שתהיה (מקווה) אור ליום חמישי? ). ולא רק מתוך צורך במענה מיידי על השאלה הספציפית הזאת. פשוט קשה לי לחכות והאבסורד שזה מה שאני עושה רוב חיי. מחכה... ולשומדבר בעצם.. ואין לי שקט!!!!!!!! נוסף לכל הצרות --לא מספיק סבלנית (בלשון המעטה), לא מספיק כשרונית, לא מספיק חזקה , לא מספיק חכמה,לא מספיק אמיצה, לא מספיק אוהבת ולא מספיק אהובה (או בכלל לא בעצם..) לא מספיק טובה לחיים ופשוט לא מספיקה ויודעת שרק מקשה עליך ועל כולם ומאד מצטערת על זה. ((מיקה))
הי מיקה, זה באמת מבלבל... כלומר, אני יודעת שהרבה מטפלים (כולל שלי) כבר מזמן לא משתמשים בשיטת "הלוח החלק" ביחס למטופלים שלהם, וכן מספרים יותר על עצמם ומשתפים בחייהם האישיים - בהתאם למה שנראה להם ראוי והולם. ומצד שני... מדי פעם יש לה קריזה של "אנחנו לא פה בשביל לדבר עליי!" ואז אני צריכה לעשות stop ולנסות להבין מה לא בסדר ומה השתנה. ובאשר ל"לא מספיק-ים" שפירטת על עצמך כך... לפי איזה סולם את מדרגת מה מספיק ומה לא? ואולי... הדירוג הסובייקטיבי שלך פשוט לא מספיק? הרי אין פה תחרות ולא חלוקת ציונים. (אם כי, דווקא שמעתי ממנה אתמול כמה דברים שאני לא, אבל לא התרגשתי למען האמת; בימים אלה היא האחרונה שיש לה זכות לחלק "כן" ו"לא" ולאחרים).
אכן מבלבל.. במיוחד את מי שמבולבל מלכתחילה לגבי זהותו.. את צודקת לגבי הסובייקטיביות - תמיד רוצה יותר . מרגישה שאני פחות. רואה אחרים תמיד ש"הם יותר". והם באמת יותר.. אני לא השגתי כמעט כלום בחיי ובגילי המתקדם.. זה כבר בלתי הפיך.. גם לפי שיפוט החברה - לא עמדתי בהישגים המינימליים אליהם צריך להגיע.. גם מבחינה אישית - חברתית יש לי קשרים קרובים בודדים ביותר.. כמוני.. מקנאה בך בבטחון העצמי.. - צריך להפחית מחשיבות דברי האחרים (אפילו מטפלים..(:) חוצמזה, מה שלומך? הבנתי מהודעתך לילדה (כן, התחלתי קצת לקרוא..) שסובלת מכאבי בטן.. מקווה שכבר לא.. ואיך את בכלל? שיהיה לך סופשבוע קל ובריא ככל שניתן.
שלום מיקה, זה נושא שנוי במחלוקת הנמצא בחזית הדיונים בספרות המקצועית הקלינית. חשיפה עצמית של המטפל יכולה להיות כלי מצויין (ומאו דמקדם את הטיפול), כאשר משתמשים בה במידה ועם מטופלים שזה מתאים להם (לא כולם יכולים לעמוד בסובייקטיביות של המטפל). יחד עם זאת, יש כאלו השוללים אותה מכל וכל. כך או אחרת, המטרה שלנגד עיני המטפל צריכה להיות האם זה לטובתו של המטופל או שזה משרת את המטפל והנרקיסיזם שלו עצמו. אז התשובה, אם כך, מורכבת: זה יכול לפגוע וזה יכול להועיל... תלוי... מקווה שעזרתי, אודי
בטח שעזרת!! - כמו תמיד. השירים שלך תמיד מרגשים אותי.. סליחה שלא יודעת לפרגן.. לכנות בלשון חיבה.. לבקש חיבוקים.. יש לי בעיה עם פחד להתחנף - או יותר נכון פחד שייראה כאילו אני מתחנפת כדי להשיג משהו - לא יודעת מאיפה זה בא לי.. ואולי קשור לקושי להתקרב לדמויות סמכותיות אף שבדרך כלל מאד רוצה.. (ובהקשר הזה מאד מזדהה עם תחושותיה של ילדה-אישה, גם אני קנאית בכל מי שמקבלת ממך מסר יותר אישי ומרגישה מקופחת מבחינה זו. "בת חורגת"... אף ששיודעת שאני אשמה בזה). זהו . ולגבי העניין עצמו.. אז מאד החמיא לי בהתחלה ששיתפה אותי. נתן לי תחושה של חברה יותר מאשר מטופלת (=סטטוס גבוה יותר..(-:)). א ב ל--- דברים אחרים לא השתנו (כמובן) וזה -גבולות הזמן - מרגישה שהוא נגזל ממני למענה.. -(וזה נותן לי לחוש מאד קטנונית ופוחדת לאבד אותה אם אגיד משהו..) ועדיין לא מאפשרת לי להתקשר אליה או לדבר איתה מחוץ לגבולות החדר.. וכמובן עניין התשלום.. - כל אלה קצת(?) מפריעים לתחושה "של חברה"... לא? ואולי הקשר הטיפולי מיצה את עצמו?? !!! אבל למה מרגישה כל כך גרוע???????? צריכה להשלים עם זה שאין לי מרפא? (ואגב לא התייחסת לחלק השני של מה שכתבתי... תוהה אם זה לא מכיוון שגם אתה התייאשת מלנסות להפיח בי תקווה? (אתה הרי יודע את אבחנתי=תיוגי.. ואולי עדיף שלא ידעת?.. אודי , שוב תודה על הכל! וסופשבוע נעים ו..חמים
הי מיקה, אוכל להגיד לך שבטיפול שלי, בו התרבות הטיפולית היא לא לערב את המטופל בחיים האישיים, ברגע שיש חריגה מכך, דהיינו כן שיתוף כלשהו, אני יכולה לפעמים להגיב בחרדה גדולה. וכן, מדברים על זה... וכן, יוצא שאני כועסת על כך שחסר לי מידע רב עליו. וגם, למרות שאני מניחה שיש לי משאלה כזאת - אם הקשר יהפוך להיות חברי, במקרה שלי, ייתכן שהוא יוכל להיות פחות טיפולי. אולי אפילו משמעותית. אבל, באמת אינדיבידואלי. פר קשר. פר בנאדם. אולי גם פר סיטואציה, עיתוי ושלב טיפולי. ואם אפשר, רציתי לומר מספר דברים בהקשר להמשך דברייך לאודי ראשית, התפיסה של "מעמדות" ו"נחיתו?ת" כנראה גם היא קשורה לקנאה. קנאה שנלקחת למקום של הרס ופחות של בנייה. מניחה שהיא קשורה גם לקושי להשלים עם מגבלות. אני חושבת שהבעייתיות או חוסר היעילות יכולים להיות טמונים גם בהתמכרות לב?ו?שה - למשל, התעסקות בלתי פוסקת ברגשות הבושה שמתעוררים כשאת בוחנת את הישגייך, שהם נמוכים מכפי שהיית רוצה; הבושה בכך שהפוטנציאל מומש רק באופן חלקי ביותר; בדבקו?ת בהחמצות - קרי, בהסתכלות לאחור על הפספוסים ופחות קדימה על מה שעוד ניתן לצמוח אליו; וגם בעמדה הפסיבית יותר של ה"לחכות" ופחות לקום וליזום. ב"קלות" אפשר לומר שיש דברים שניתן להשיג גם מאוחר - גם כשפחות אפשרויות פתוחות, לאחר אובדנים, אולי, וכשנדרשות פשרות מכאיבות. אבל, ההתנגדות הפנימית החזקה לשינוי יכולה לעשות שמות... מקווה שיהיה בסדר, סוריקטה
הי סוריקטה ותודה על התגובה. אין לי הרבה מילים כרגע אבל יכולה לומר שחלק מדברייך בהחלט נוגעים - החרדה בעקבות החשיפה (שלי, שלה),הבושה, ה"משקפיים השחורים" וההתנגדות. אוי ההתנגדות היא הכי גרועה! ואצלי היא ממש מולדת.. כל החיים במלחמה בה. - בהתנגדות להתנגדות.. (: וכבר לא יודעת איזוהי ההתנגדות "הטובה" ואיזו "הרעה". שיהיה לך שבוע טוב.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
