RE: לאורית ארנון - התמודדות עם אבל
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי אורית, אימי נפטרה לפני כ- 10 שנים. נשמע הרבה זמן. מספיק הרבה בשביל לעבור את האבל. זה כל כך לא נכון! האבל רק גודל עם השנים. אני, לעומתך, לא קלטתי את האובדן. הייתי בסך הכל ילדה והייתי חייבת להמשיך לתפקד. הייתי בדכאון תקופות מסויימיות אבל אף פעם לא נתתי לדכאון הזה לצאת החוצה. רק לפני כשנה זה התחיל לחזור אלי בעקיפין. זה התחיל באנורקסיה וזה עדיין ממשיך.. רק אחרי טיפול פסיכולוגי ממושך לאט לאט אני מרשה לעצמי להוציא את כל מה שהצטבר בפנים, את כל הגעגועים. זה לא קל ואני לא רוצה להשלות אותך. הדכאון שאת מתארת אותו הוא מאוד סביר (בעיני) אבל אל תדחיקי אותו פנימה! תני לזה לצאת החוצה, לכל מה שאת מרגישה! גם אם תצטרכי להיות חלשה בשביל זה. זה לא קל להיות חלשים, אבל כולנו צריכים את זה לפעמים. חוץ מזה זה לא חולשה להראות חולשה, אלא בדיוק ההפך!!!זה משהו שגם אני עובדת עליו ולא תמיד בהצלחה. אני מאוד רוצה לעודד אותך אז אם הייתי יכולה לשלוח חיבוק זה מה שהייתי עושה :-) מקווה שנגעתי באיזו נקודה או שתיים...
יקרה שלי...תודה על התמיכה. אשמח להיות פה בשבילך בעת הצורך. אני חושבת שמה שקורה לי מפחיד אותי משום שלא מדובר רק בדכאון אלא גם בחרדות שמפחידות אותי כשלעצמן. לפעמים הלב דופק כל כך חזק ואני מוצפת בתחושה כל כך חזקה של פחד שלמלווה בכובד של הראש ובסחרחורת קלה שאני מרגישה שאני עומדת לצעוק מרוב פחד. הפחד זה הגורם שהכי מפריע לי והוא מה שנראה לי לא הגיוני. החלטתי לפנות לפסיכאטרית ופסיכולוג והפגישות הראשונות יהיו ביום שישי הקרוב ובשבוע הבא. אני מקווה שזה יעזור אם כי אני לא בטוחה משום שקשה לי להאמין ביכולת של תרופות לעזור. אני יודעת שזה נשמע מטופש אבל נראה לי שאין שום דבר שיכול לתת לך כוח פנימי, לא תרופות ולא שיחות. רק אתה עצמך. ואת זה אין לי כנראה. והכי חשוב - אני משתתפת בצערך על מות אימך. אני מכירה את גודל הכאב והגעגועים. כשהמוות נוגע בך, הוא משאיר בך צלקת עמוקה. מותר לשאול בת כמה היית ומה קרה לאמך?
יש לי שאלה בנושא - האם זה נורמלי לחוות חרדות שהן מעבר לפחד נורמלי בעת אבל או בעת תקופת חיים מלחיצה או שחרדות הן דבר פתולוגי הקשור בהפרעה נפשית? הם יש לחרדות פתרון או שאדם הסובל מהן תמיד יסבול מהן בתקופות חיים מלחיצות?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
